נסיעה להודו 2007 / 7

האזור דחוס בעסקים קטנים ובתים צפופים שמתמרים לגובה. כל פיסת שטח מנוצלת עד תום. פונים לדלפק הקבלה בחשש מה; אם לא באו לקחת אותנו משמע המלון רווי לקוחות. מנהלים מו"מ ונוכחים שלא כצעקתה, המחיר בהחלט כפיף וגילה מוזמנת לבחור חדר לטעמה.
בחרנו בחדר הדגל של המלון. המיטות מזמינות לחלום, השירותים מרוחים על 15 מטר שטח, ובחזית, מרפסת מקורה ומרווחת צופה על הכיכר והישר לתוך מקדש שיווה מעברה השני. הקומה שלישית על מעלית, והמחיר 1400 רופי מתורגמים ל- 140 שקל, תקנאו.
ברחוב מרגישים את האינטימיות של אזור צפוף. הסוחרים משגרים בלוני הזמנה, שמנסים להדבק אלינו והפרות מתקינות עצמן לשנת לילה בפתחי הבתים. יורדת אפלולית ואני מטפח תאווה משונה לבגד לבן מכותנה מלאה. נכנסים לסוחר, שכמעט לא יודע את נפשו מרוב חדווה- הקרבן נכנס מיוזמתו למלכודת. מציע זוג מכנסים לבנות איכותיות ביותר אלא מאי, לא יורד מתחת ל- 400 (40 ש"ח). אני מוכן, אבל גילה זועמת שהמו"מ תקוע ולא מאשרת. "נמצא כאלה יותר בזול" היא מטיחה. הסוחר מתיאש מללמדנו בינה ואכן מכנסיים כאלה לא מצאנו יותר ומסתבר, שהודו היא לא רק מקום של סחורה זולה. עברנו בימים הבאים הרבה פעמים על פני החנות, אבל הוא לא שעה אלינו יותר וכנראה שגרדנו את מחיר המינימום.
בתחושת סיפוק של אנשי עסקים עולים לחדרנו לישון. 22:00 והמקדש ממול פוצח בשאון אימים של תפילת סגירת היום. דקות ארוכות של מזמורי תהילה מוקלטים נשאגות לאזני שיווא ומרקידות בדרכן את מולקולות האוויר בכיכר הקטנה. המאמינים כנראה מצטרפים מבתיהם, כי המקדש ריק מאדם. ההינדים מתחלקים עם המוסלמים במנהג המגונה של מאבק ווקאלי על מרחב השפעה, ועם היהודים על משך התפילה.
אי שם בחצי השעה הבאה נגמר השאון ומאמינים ושאינם מאמינים יכולים להירדם.
שיווא ואנחנו מזועזעים מיצוענו ב- 05:00 עם תפילת פתיחת היום.
בשעה נורמלית יותר עולים למסעדה שעל הגג, שההודים מאמינים בכוח המשיכה המגי שלה על תיירים. יש משהו מהאמת בהשקפה, שכן באזור צפוף הבתים צרים וגבוהים והגג נותן תצפית מצוינת על הסביבה. פרט לכך, הריחוק מהרחוב הסואן והריחני מעניק אשליה של היגיינה.
אנחנו בודדים בצמרת מפונקים ביחס אישי, שזועק הבו לי טיפ וסוקרים בתים נחותים עד שיגיע האוכל. אור שמש רך של שחרית מלטף את גגות הבתים בעיר העתיקה. אלה רגעי חסד ומי שעיתותיו בידו מטפס איש לגגו ומתישב לספוג אנרגיה חיובית.
ממול, מאמינים משנתונים באים בימים מטפסים בכבדות 31 מדרגות מוגבהות (ספרנו מהחלון) כדי לתקשר אישית ישירה עם שיווא.
גלי קטנועים נושאים את הדור הצעיר והפוחז של הודו נשפכים בקילוחים ארוכים אל הכיכר מתפצלים בין הסמטאות ונבלעים כהרף עין בדהרת טרוף. פרה או שתיים ניצבות בכביש, בוהות נכחן בעיניים זגוגיות ממתינות בסבלנות להכרעת מערכת העצבים המרכזית, שתמליץ מהיכן מגיע ריח מבטיח יותר. אני מגדיר אותן סוג של אי תנועה נייד בתוך משחק מחשב חסר התקני אודיו. צפירות אינן משפיעות על תנועתן.
מטפסים 100 מטר של מעלה תלול לארמון העיר ומשלמים דמי כניסה מפולפלים, שרובם הולך לכיסו של המהרג'ה הנוכחי.