נסיעה להודו 2007 / 6

חוצים את מרחב המכירות ומדלגים מעל נודניקים אחדים תוך ניהול מלחמת מאסף. בהדרגה קולטים שהאנשים האלה נאבקים למחיתם ולא נעים להגיב להדבקויותיהם באיבה כזו. צורכים מעט יותר אנרגיה בהעברת הסירוב באופן חביב ושני הצדדים יוצאים בתחושה נוחה. הודו בכל זאת מחלחלת לנו לעורקים.
גילה מתווכחת עם עבדול באיזו שעה יוצאת טיסת ג'ט חזרה למומבאי. היא קנתה כרטיסים והוא מוביל נוסעים מדי יום אל השדה וממנו. "גברת", הוא אומר לה. כל בוקר מגיעות לכאן ארבע טיסות ויוצאות חזרה ואז הוא מצטט בפניה את השעה המדויקת של כל אחת מהשמונה. המסורת מנצחת כמובן וגילה מגלה שטעתה בשעה.
לבדיקה בטחונית מרימים ידיים בהכנעה לדגדוג המכשיר בבית שחיינו, אני בטור הגברים וגילה בקובת הנקבות. הודים מתים על פרוצדורות וכמה שיותר מועסקים בהן טוב לכולם.
המטוס של ג'ט מוריד אותנו במומבאי בטרמינל הפרטי של אינדיאן, משמע אויבים ניתן לקרב בעזרת כסף. לפנינו 6 שעות המתנה לטיסה הבאה ומחליטים להמר על נסיעה ברכבת למרכז העיר. מציבים לעצמנו מטרה להשיג שער המרה כדאי יותר. בהזדמנות נבדוק איך היה לו בחרנו להתנייע ביומנו הראשון משדה התעופה למלון ברכבת במקום במונית. רק מה עושים עם המזוודות?
ניגשים בדחילו לפקידה משועממת באחד משני דוכני צ'קאין ומבקשים כרטיס עליה. המזודות זורמות לחור שחור בקומה תחתונה ואנחנו מצוידים בכרטיס עליה למטוס שש שעות לפני. קל ופשוט ולא נחוץ שמירת חפצים.
בחוץ מרגישים קלים ומשוחררים, מתלבשים על טוקטוק במחיר מינימליסטי כמו אזרח ותיק ומרגישים איך זה להשתייך לחוליה נחותה בשרשרת הקיום התחבורתי.
ימים דגרתי על תמונות הלוין להחליט איזו משתי תחנות קרובה יותר. כאשר בחרתי באנדהרי שיננתי היטב את שמה ועכשיו אני פולט אותו כבקי ורגיל. גילה מגלגלת את השם בסקרנות בלשונה וחוזרת אלי מספר פעמים לאישוש הורסיה.
הגישה לרציפים בתחנות היא דרך גשר עילי ואנחנו מטפסים עם ההמון ושואלים מספר אנשים באיזה רציף לרדת כדי להבטיח שנגיע לצ'רצ'גייט ולא להיפך. הגענו נכון, אבל כרטיס יש לקנות ברציף אחר. עולים ביגיעה חזרה ומגלים קופה באיזו פינה נידחת. כנראה קופות נחשבות דבר מביש בארץ הזו אם כל כך מצפינים אותן. ידענו שהודים נדחפים אבל לא עד כמה הם חסרי סבלנות. בזמן שגילה מבררת מה האופציות שלנו, כעשר ידיים נעלמות רוכשות כרטיסים מאחורינו ומצדדינו ולולא נאחזנו בסורג גם מלפנינו. הכרטיסנית מדברת אנגלית הודית וזה לא תורם להבנה הדדית. בסוף רוכשים כרטיסי הלוך חזור במחלקה ראשונה.
חוזרים לרציף הנכון בעזרת סוכן מכירות משהו ומבקשים לברר מה משמעות מחלקה ראשונה. הוא מצביע על עמוד צבוע פסים ללמדנו שממנו והלאה יתחילו הקרונות של מחלקה ראשונה. בראשונה, המושבים מרופדים וזה כל היתרון כי מקומות שמורים אין. בעצם גם הכרטיסן לעולם אינו בודק כרטיסים, כך שלא ממש משנה. והנה היא באה. יש לכם עשר שניות להיכנס.
משתחלים פנימה בין המון המסתערים ונתלים על ידיות הברזל שיורדות מלמעלה במרווחים של כעשרים סנטימטר. זו הסעת המונים אמיתית ועשרות עינים כהות קבועות בפרצופים כהים תולות בנו מבטים סקרנים לברר איך תעינו ונקלענו לכאן, שני לבני עור מקוריים. גילה היא בכלל מקרה נדיר כי בכל הקרון אין ולו גברת אחת לרפואה.
פתח פעור בצד שממול לדלת ומי שרוצה לעזוב את הקרון תוך כדי נסיעה צריך רק פסיעה אחת החוצה. כאשר הדוחק כבד מנשוא אנשים יוצאים מכאן להיתלות מחוץ לקרון. בהדרגה מתדלדל מספר הנוסעים ושנינו זוכים לשבת. רוב השכנים נראים פקידים לבושי סטנדרטית, מצוידים כולם עד אחד בתיק משרדי מיושן שלרוב מחזיק את ארוחת אמצע היום ואת הכרטיס עליהם לקנות דבר יום ביומו. נכון אמר האיש ואף כרטיסן לא מטריד את מנוחתנו עד התחנה הסופית בצ'רצ'גייט. מה שחווינו אינו הדוחק האמיתי אומרים לנו אנשים. בשעות הלחץ של יציאה לעבודה וחזרה אנשים דבוקים זה לזה ועליך להחליט מראש אם היד המחזיקה בתיק תתפס במתלה או תישאר שמוטה כי במשך הנסיעה אי אפשר להזיז איבר. יזמה עסקית חדשה אוספת אריזות אוכל מהנשים בבית ומסיעה לבעליהן בעבודה בשעות העדר לחץ וכבר מונה כמאה אלף מנויים. עשו על זה סרט.
רוצים את אמריקן אקספרס. יש להם בניין לא רחוק מהתחנה, בעצמי בדקתי בלויין, אבל גילה לא מאמינה. נדחקים לטוקטוק ונוסעים לחפש. הולכים קצת ימין וקצת שמאל ומתיאשים ממקומיים שזה לא בראש שלהם, שואלים רק זרים. בסוף, אחרי הרבה שחיקת מדרכות מגיעים וגם עולים שלוש או ארבע קומות למצוא שהמדובר בחברת נסיעות ולא בבנק. ברחוב, תשושים לחלוטין ממהלומות השמש ותעוקת הלחות, חוזרים ברגל לתחנה ומגלים שרפי צדק ואחרי שמנסים מכל הצדדים הלא נכונים מוצאים את הפתח. הפקידה אומרת שהם מטפלים רק בחברות ולא מתעסקים יותר עם טרבלר צ'קס, הנה כתובת של חלפן לא רחוק מכאן.
יוצאים ורודפים אחר הרוח ואנשים אומרים פעם פה ופעם שם והקילומטראג' מצטבר והבטן מרוקנת והזיעה ניגרת ובסוף מוצאים את המקום. קובה קטנה של חברה בשם פורקס, שמציעה שער גרוע הרבה יותר ממה שקבלנו מהפקיד הבצען באורנגאבאד. הדבר החיובי היחיד שיש בפנים מיזוג אוויר. נשברים ומחליפים אצל הגזלנים וכדי להשקיט את המצפון רואים חובה להזהיר שבכל מקום בהודו שם נטינו להחליף כסף, אלה המשלטים את עצמם פורקס הציעו את השערים הגרועים ביותר. היינו נכנסים רק כדי לדעת את הגבול התחתון ונכון, אני שונא אותם עד היום.
ברגליים כושלות חוזרים לצ'רצ'גייט ומרשים לרכבת ראשונה לחמוק. מתקדמים לעומק אזור המחלקה הראשונה ומתישבים בהרחבה ברכבת הבאה 10 דקות אח"כ. הקו בשעת צהריים הרבה יותר פנוי. מגלים אשה נוספת בקרון. מגלים רשימת תחנות על הקיר. מגלים אפילו לוח חשמלי עם שם התחנה הבאה. בכל זאת מנהלים פנקסנות כפולה בשל גורליות הנושא וליתר בטחון גם שואלים. אנשים מבשרים לנו היכן לרדת וכולם צודקים, גם אנחנו. במעלה המדרגות לגשר מישהו שואל את גילה אם אנחנו לשדה התעופה. בואו אני אקח אתכם הוא אומר בנדיבות. מוליך אותנו לטוקטוק ונוסעים בשלישיה דחוקה לשדה התעופה. כשמגיעים הוא יורד ואומר תשלמו לו ובעצם נסע על חשבוננו. הודו זה משהו. שכחתי, בזמן הנסיעה עבר מישהו שטען כי הוא מבקר כרטיסים. גילה התחילה לחטט בתיקה והוא אמר שבסדר, לא צריך והמשיך בדרכו, אדם מתחשב.
טיול מאורגן של ישראלים יעלו אתנו למטוס. בפתח שואלים אותם לאיזה טיסה והם עונים לרג'אסטאן. זה כאילו ענית לאירופה. צריך להגיד אודאיפור.
ההסעה למלון לא באו לקחת אותנו, זה בסדר, התרגלנו. נוסעים עם פריפייד וכאשר מטפסים לעיר העתיקה, הרחובות הופכים לסימטאות וההתקדמות למעשה ניסים.