נסיעה להודו 2007 / 5

עבדוללה משיט את השגריר הלבן בכביש גלי, עמוס רכב חקלאי מיותר. את האמבסדור מייצרת משפחת בירלה מאז 1957 כעותק נאמן של המוריס האנגלית דאז. לאורך שנים ארוכות היא שימשה מכונית השרד של הפקידות הבכירה. עד היום מהווה חניון עטור אמבסדור לבנות הוכחה לקיומו של משרד ממשלתי בסביבה. דגם ראשון, צנוע למראה פינה מקום להעתקי ווקסהול עליו השלום שבאחת הורסיות המאוד מוקדמות שלו כנראה אנו ישובים עכשיו. היום, דרך אגב משנפלה תעשיית הרכב הבריטית המשפחה מושקעת בלנסר הישן של מיצובישי.
ביציאה מהעיר חוצים שער הקשור לקטעי חומה ארוכים הנובטים ממבצר ישן שהיה או אולי לא מעוזו של אוראנגזב. מכל פינה עולה כפורחת פיסת ארכיאולוגיה מדהימה שהיתה מספקת שפע של משרות בארצנו הקטנטונת, אבל כאן טובעת בים של סחי והזנחה. מוותרים על מדריך או שניים, שמאוד היו רוצים להיזון מארנקה ההוא של גילה ומתגלגלים הלאה.
עבדול טורח להתחבב עלינו ומגשש כל הזמן לגלות מה המוטור שמניע אותנו. את גילה לא קשה לפענח, היא רוצה לראות את הכל ומה שלמעלה מזה. היא הטיפוס של אספן שלא יניח לנקודה לונלי פלנטית מבלי שפקד אותה. אילו היתה דתיה שמעה היה יוצא כצדקת גמורה המקפידה בכל קלה כבחמורה. כתיירת היא לא תיתפס על בזבוז כספי הפרט בגלל השמטות מחפירות.
בכניסה לאתר של אלורה מסעדה לתיירים, שמחוסר מתחרים ראויים מרשה לעצמה להידבק לרף התחתון. ליצור רטבים זו לא בעייה, אבל להקפיד על איכות וכמות זה תחום שניתן למשחק.
במטרים הספורים של משעול הכניסה עבדול נכנס בנו במלוא העצמה. ההמתנה לארוחה במסעדה הודית גוזלת לפחות חצי שעה ואני חיפשתי במשך אותה הפוגה את הנהג, מונע ע"י תחושת אשמה שלא דאגנו לרווחתו ולא מצאתיהו. לחינם דאגתי, כי הממזר עלה באותה עת במעלה השביל ברגל (הבעלים מתחשב אתו על כל מטר נסיעה) וסידר מה שסידר והנה הוא טורח ומארגן לנו מורה דרך, המושלם ביותר שבנמצא. כל יכולת השכנוע מושקעת במסע התעמולה הדורסני, תעשו זאת בשבילי הוא מתחנן ואני בשלילתי. רק הנשק האחרון שהוא כופה עלינו, פגישה פנים אל פנים עם איש זקן מקופח שיניים בעל עיניים מבטיחות של מספר סיפורים רוחני גורר התקפלות. זוג צעירים אנגלים שוטים עלה במלכודת לפנינו ואני קמצן ששונא להיתפס בפרהסיה ומכאן מפלתי. כל זוג ייתן לזקן המלהג הדידקטי הזה 450 רופי כאשר מורה דרך מוסמך מלחך את כפות רגליך תמורת 250 ונחשו למי מיועדים העודפים.
כרטיסים דרך אגב, בפינה המרוחקת כ 100 מטר ויותר מהכניסה דרך אשנב חבוי שלא יטמא חס וחלילה את השלמות הארכיטקטונית של האתר או אולי זה קצה תחום ההשגחה של האלים.
האתר מכיל 34 מערות ותובע מהתייר מספר החלטות קשות. בלתי אפשרי לחזות בכל המערות בזמן קצר כאשר המרחקים גדולים, השמש מלהטת ולכל קבוצת מערות יש לטפס במערכת מדרגות שלא במידת אנוש. בפועל, מרבית המבקרים מסתפקים במקדש קאילסה המוקדש לשיווה, הישר מול הכניסה. הושקעה בהקמתו עבודת החציבה המעמיקה ביותר ויש בו עבודות הפיסול הרבות ביותר. אתה שואל את עצמך אם החציבה לא נחשבה לאחת מדרכי עבודת האל, כלומר, יש מי שמביא לפניו מנחה חופן אורז צהוב ויש מי שמביא לו מערה או שתיים חצובות בסלע. כללית, העבודות החלו בסביבות שנת 600 לספירה ונמשכו כחמש מאות שנה. בתקופה זו הלך הבודהיזם ודעך וההינדואיזם חזר לתפוס את מקומו. מערות אחדות החל משנת 800 הן מהזן הג'אייני בכלל.
אנגלית הודית היא שפה קשה למתחילים, לא כל שכן כשהיא נאלצת לפלס לה דרך בעד מרווח עקמומי בשיניו הקדמיות של מורה דרך מעצבן. לדבריו, החוצבים הגיעו לעומק שהגיעו, מכיון שידעו מראש על קיומו של רובד בזלתי, או במילים אחרות נס. יום אחד מסבים להם בראהמה בורא העולם ווישנו יוצר האדם ומיטיבים את ליבם על בחורה או שתיים והנה מופיע עמוד אנרגיה שמעורר את סקרנותם. הם מנסים לחקור את קצותיו אבל הוא מתארך אל מעבר לגבולות היקום. מחוסרי מוטיבציה הם מודים בנחיתותם ומי מגיח מהעמוד אם לא האל שיווא שמכריז כי הוא עליון על כולם. לשיווא האל נחצב המקדש הזה שיש בו גוש מרכזי וסביבו מעבר רחב וסתיו עם סדרת מערות המקיפה אותו.
היחידה המשפחתית המצומצמת של שיווא כוללת את שותפתו לחיים, האשה הקטנה פראוואטי, ואת צאצאם גאנש האל בעל ראש הפיל. את גאנש מעדיפים על פני שיווא מכיוון שמיוחסת לו התנהגות הומנית (כלומר סלחנית) בניגוד לאביהו המחמיר השכלתני.
שיווא חקוק על כמה קירות ובכל אחד בסיטואציה אחרת. צרור זרועות הצומחות מגבו מתארות את אופני התיחסותו השונים לדמויות שבאותה סיטואציה. בסיטואציה של זעם, שפתיו חשוקות וזוג ידים מאוגרפות מחזיקות נחש קוברה בעוד רגליו דורסות את האויבים הקטנים תחתיו. זוג ידיים אחר מרגיע את האשה הקטנה וזוג ידיים שלישי טורח בעידוד מחליפים שיתפסו את מקומם של הקרבנות הנמעכים.
בתמונה אחרת, שיווא שקוע במדיטציה ושלושת זוגות ידיו מסמלות את אלוהים יודע מה (האנגלית היתה חזקה ממני).
על קירות הסתיו חקוקה סדרת תמונות חינוכית שמסבירה הכיצד יתפעל הגבר גדול ורב חסד את האשה הקטנה והרגשנית למען שלמות המשפחה. בכלל קיימת סברה שתמונות נחקקו על מקדשים במסגרת ייעוץ משפחתי למתבגרים ולזוגות צעירים בתורת כזה ראה וקדש.
חבורת בני 20+ שיכורים מתנודדת תוך שירה פראית במעבר והמדריך שלנו נוזף בהם ממרומי הסתיו. שלושה בני תשחורת מנסים לקלף אבנים חצי טובות מהמעט שעוד נותר על הקירות והמדריך משתלח גם בהם ומבריח אותם בבושת פנים. חבורת תלמידי כיתות נמוכות צווחנים שבאו לספוג מורשת משתתקים תחת גערתו בעוד מוריהם נגררים אחריהם חסרי אונים. כמוני, הבן אדם לוקה ברגשי גדלות ומנסה לחנך את העולם.
"נחשו בן כמה אני" מתריס המדריך כשאי החיבה ההדדית בינינו הופכת להתמודדות. הזוג הצעיר נבוך ונרתע מעימות ואילו אני נענה לאתגר. "אני בן 64" קרי- אינני קטלא קניה "ואותך אני מעריך כבן 60", קרי- אתה עוד ילד קטן בהשוואה אלי. "אני בן 66" הוא מצהיר אבל זהו כבר נצחון פירוס שניטל עוקצו.
עכשיו צריכים לשלם והתחייבנו ל- 450, אלא מאי? שטרות 100 הם שטר נפוץ ואילו שטרות 50 נדירים יחסית. כמובן שלבן אדם אין עודף, זו חולשה הודית כללית והאיש כבר מפנטז על 500 רופי כפול שניים מזומן שוטף בכיסיו. גילה במאמץ על מצליחה לגרד 50 בשטרות קטנים ועוד תקווה כפולה נגנזת כי את ה- 50 שלנו הוא גם יצטרך להעביר לזוג האנגלי ועל טיפ אין לו מה לחלום.
ביציאה רואים אותו יושב יוגית על אחד ממדפי האבן ומרגיע את עצמו בעיניים עצומות.
יוצאים אל חום השמש וגילה צריכה לסקור גם מערות שבאגף הימני, כי שילמנו די הרבה להיכנס. כלכלית היא צודקת, אבל גם אני, כי הייתי משלם די הרבה לצאת ולהתענג עכשיו על שאיפתו הקרירה של המזגן במכונית.
היא עולה ויורדת במרפסות שלפני אסופות המערות לחקור בתוך החדרים בעוד אני מחפש רק צל. תוך כדי צליעה טורח לגבש טקטיקה יעילה של הדיפת שתדנודניקים שלא מתקשים לחדור לאתר היות ודמי הכניסה למקומיים פעוטים עד כדי גיחוך.
ביציאה מתרשמים מעבודות הנחת משטח אבנים בשטח הכניסה למנוע נזקי מים. כעשרים פועלים, 10 מהם נשים בסארי צבעוניים ממלאים אדמה ומניחים קטעי אבן על מעט בטון. הנשים דרך אגב עושות את העבודות הפשוטות ביותר של נשיאה והובלה בעוד הגברים עסוקים בצד המקצועי. שלושה פועלי עיריה ערבים היו מסיימים אצלנו את העבודה ביומיים ואילו על פי הקצב המחדלי כאן זו נראית לי משימת חיים. הנשים הצנומות נושאות את המטען בקערת מאזניים שטוחה על ראשיהן וצועדות במתינות הלוך ושוב כרוחות רפאים. את האדמה ואת הבטון הן מעלות במו ידיהן לקערה בעזרת מעדר.
הדרך למכונית של עבדוללה במגרש החניה עוברת תחת כמה עצים דלילים שיוצרים תדמית של נווה מדבר. המערות וסביבתן המידית חשופות וחפות מצל צילה של כל פיסת צמחיה, הכל רק אבן ואבן.
עבדול פותח לפנינו את הדלת בסגנון משרת ואח"כ חוקר את גילה כבדרך אגב כמה שילמנו לחברו המדריך. משיבים 450 ומותירים אותו בספק בנוגע לפרטים, ההיה טיפ אם אין. מגיע לו, חשבנו שגם אנחנו חברים.
בדרך חזרה עוקפים דבוקות אנוש אחדות הנתלות מכל פינה אפשרית על רכב שלא תוכנן להכיל יותר מארבעה בני אנוש אירופים. הקטע המרתק הוא רווח הזמן של המתנה בעת שנוסע נוסף משתדל לדחוק את עצמו לאשכול בעוד התלויים הותיקים מתבוננים בשתיקה. הם מיחלים למפלתו, אבל לא ישמיעו הגה של מחאה באוזני הנהג שמנצל עד תום את חופש התחרות.
חזרה בעיר מתגלע שוב הניגוד התהומי בין המצוי לרצוי. גילה הכינה רשימת אתרים לבקר, אלא שמרגע שהשקענו את כל אוננו בסיור מעמיק במקום אחד, איננו בנוים להשקיע יותר ממבט חטוף באתרים אחרים. בעיר ממוקם קבר אשתו של אוראנגזב (בי בי קא מקברה) שמהווה גירסה מבשרת מוקטנת לטאג' מהאל שאותו בנה כידוע אביו שאה ג'יהאן. הנהג משכנע אותנו שחבל על הזמן כי המקום מוזנח וגם אינו יפה כמו הטאג' בעוד דמי הכניסה גבוהים. דבריו נופלים על אוזניים נכונות ועכשיו עוברים לענינים ארציים ומבקשים ממנו למצוא לנו שוק ירקות. בתחום הזה אין אלוף ממנו. מסיע אותנו דרך שכונת עוני, עוצר ליד חנות וקונה עבורנו את מה שביקשנו במחיר סמלי מדהים. בהגיון רב הוא מסביר שאם אנחנו ניגש, המחיר יעבור הכפלה. קונים מים שלא להזדקק לשירותי המלון וחוזרים החדרה.
כאן המקום להזכיר שבנותינן ריגלו את הארץ שנים אחדות לפנינו ומסיפוריהן עולה שמזון בשרי הוא בחזקת נחבא אל הכלים. התחכמנו איפה ליבא איתנו קופסאות קציץ בשר אחדות, אבל המציאות טפחה על כרסנו. לא זו בלבד שיש כאן בשר אלא שהוא טעים ואיכותי לאין שיעור מהזמין אצלנו, צריך רק ליפול על המקום הנכון.
בינתיים אנו גוררים קילוגרמים מיותרים שמעיקים על המזוודה וגורמים לנערי 10 רופי להרוויח את כספם ביושר.
חגגנו איפה את הצהריים הזה על קציץ עוף והתנחמנו בהקרבה למען מטרה טובה.
לעת ערב לוקח אותנו עבדול לאתר מכירות של מוצרי אריג ההימרו שהוא המצאה מקומית שהתפרסמה ברחבי הודו. מדובר בבד תערובת (חשבנו שאת הכאילו המציאו אצלנו) רקוח מכותנה, משי וחוטי כסף שמעניק חזות פאר גם לעניים. חדר הכניסה מנסה לשכנע אותך שהאריגים במחסן הם עבודות נול יד והמוכרים שהתמזל מזלך לתפוס אותם ברגע של חולשת הדעת ימכרו לך בחצי חינם. אנחנו פשוט לא במצב רוח של קניות והקהל הרוחש סביבנו יכול לחזור לשקוע בנירוונה, עבדול לא יזכה בעוד בונוס על חשבוננו.

בבוקר משכימים לטיול מאורגן שעורכת חברת הנסיעות שהיא דרך אגב בעלת מלון קלאסיק שלנו אל מערות אג'אנטה. המיניבוס מלא כמעט לחלוטין בנחנחים אירופאיים ולנו הותירו את המושב האחורי. למי שלא מכיר, זה המושב הקפיץ ביותר ברכב כזה, צר וחשוף לשמש מהחלון האחורי. מתמרמרים בעוז ומשיגים את הספסל הקדמי שנשמר אולי למישהו אחר. מזלנו שבשלב זה הקדמנו את הנוסעים ההודיים שסיכויינו להתמודד עם כשרי ההשרדות שלהם נחותים עד בלתי קיימים.
בדרך עוצרים בקפה ביניים בלב הטבע הלא קורץ, שמהווה דוגמה נדירה כיצד משכנעים תיירים לוותר על שירותיך כולל השירותים. לרחבה מצטרפים עוד שני אוטובוסים, האחד מטיול מאורגן והשני של חברת נסיעות סדירה. מתנקזים דרך כאן שלושת אופני הנסיעה על פי רמת ההוצאה. המיוחסים חולפים בג'יפ שכור, דרג הביניים מסתפק במיניבוס טיול מאורגן והדחוקים עולים על אוטובוס מקומי.
ממשיכים ועד מהרה מסתובבים במשעולי חניון שוויוני נוסח הודו. מכאן ואילך אין המשך אלא באוטובוס של האתר, 20 רופי לנסיעה עם ההמון ושלושים באוטובוס ממוזג. מזג האוויר עוד לא מצדיק מיזוג אבל באוטובוס מותקן המזגן. אם תאמרו שההעברה נועדה למנוע פגיעה באתר, האוטובוסים אינם חשמליים ופולטים גזים כמו כל רכב אחר. בספר כתוב שהם תואמים לתקן אירופי מחמיר.
קהל של שתדנודניקים צובא על חלונות הרכב ומתקיף בהצעות כל מי שחושב לתומו לרדת. המדריך מסביר בחביון המכונית את השלב הבא ואנחנו עושים את דרכנו בתהלוכה מלוכדת פחות או יותר כשהמון הטורפים משתדל לקרוע קרבנות מבין השורות. אוטובוס נוסף שמגיע משחרר מעט את הלחץ ואנחנו עולים על האוטובוס של האתר. המדריך שגבה כסף עוד לפני שעצרנו מטפל בתשלומים ואנחנו חודרים בסך פנימה. עוצרים אותנו לספירה והשומרים לא מוותרים עד שגם הפרוטקציונר המקומי האחרון שהמדריך ניסה להבריח ישלם את חלקו.
המערות חצובות לתוך הגבעה בצורת פרסה שקצה המזרחי מתחיל מנקודת הכניסה ומטבע הדברים אחרי שעלית לרמת הגובה שלהן אתה פוקד אותן בזו אחר זו. עפ"י הלונלי פלנט, המערות נחצבו במשך שתי תקופות- האחת במאות שניה וראשונה לפנה"ס והשניה במאה החמישית אחר הספירה, שתיהן תקופות בודהיסטיות. המערות משני שולי הפרסה הן מהתקופה המאוחרת יותר. עם נפילת השושלת הבודהיסטית המקומית נזנחו המערות ונשכחו, מה שבודאי שמר עליהן מהרס. קבוצת קצינים בריטים שיצאה למסע ציד גילתה אותן מחדש ב- 1819 והמג'ור הבכיר זכה לתהילת נצח. מעט מהמערות סגורות, באחרות אסור לצלם עם פלאש או לגמרי ובאחדות לא שווה לצלם. השומרים ממלאים את תפקידם בקפידה ואתה נכנס כעדר ויוצא כעדר. למערות שבחזקת קדושה עליך לחלוץ נעלים והפתרון לקחת עמנו את הנעלים מותר כאן, אבל איננו מובטח למקומות אחרים בהודו, בעיקר של מוסלמים.
מפעם לפעם נשמעת הקריאה "צד" וחבורת אפיריון בתשלום נושאת אדם שמתקשה ללכת במעלה המדרגות הבלתי מתחשבות או במורדן. המורד אל הנהר תלול אבל אין תחושת פחד גבהים כי לא היה בתכנים של החוצבים להסתמך על האפקט הזה. האם גם אור השמש לא היה בתכנון למרות העבודה הרבה שהושקעה בפיסול ובעיטור. רוב המערות סגורות ורכוסות היום פרט לפתח צר ולצורך העבודה הקרינו בעזרת ראי אור שמש פנימה. חלקן שימשו למגורים והגיוני שנבנו לתת מחסה.
אחרי שעתיים וחצי אנחנו מעט מעבר לאמצע הפרסה בסביבות מערה 20 וכאילו בהסכמה מצטבר רצון קולקטיבי להתחיל לנוע חזרה. המוח האנושי מאותת שהוא נצרך לאנרגיה והרזרבות מדלדלות. חוזרים וחוצים את הנהר על גשר בערך מול מערה 7 ותוך זמן קצר נכנסים למסעדה ומתרכזים במה שחשוב באמת- מזון. לידינו זוג של יאפי אמריקאי מזוקן ודיילת אתיופית בנויה לתפארה, שמספרת שחייתה בארץ, עד שנגאלה.
מספר רב של נוסעים מצטבר לקראת השיבה, אבל האוטובוסים של האתר לא בדיוק עובדים לפי כללי היצע וביקוש. כאשר מגיע האוטובוס מתחיל תהליך מבזה של מאבק על הפתח כי הודו אינה מכירה בתורים. גילה מאיצה בי להכניס לפעולה את כישורי הפילוס ולהתגבר על המעצורים הפולניים והתוצאה היא שבדרך למטה אנחנו בין היושבים.