נסיעה להודו 2007 / 25

קהאג'ורהו
קהאג'ורהו נחיתה בשטח שטוח, חשוף ומלוהט. פעם התמלכה פה ממלכה, בני צ'נדלה קראו להם, משבטי הראג'פוטים. במקורם, אינם אלא בני עממים לוחמים ממרכז אסיה, שהתבעלו על רג'אסטאן אי שם במאה התשיעית ואף אם הונדו כהלכה, משמע, נמצא להם ייחוש אריאני, שורשיהם האמיתים באותה משפחה חביבה שתרמה לעולם את ההונים והמצביא חובב הראשים שלהם.
המונית מפקירה אותנו במרכז השכונתי, קטע רחוב שפל קומה וניחוח, מדיף אווירה של משפחתיות ורגיעה. במפסעה הזו מקובצים מרבית התיירים, שלא נפתים למלכודות הדבש התיירותיות ולא הגיעו בשביל קזינו או בריכת שחיה. עולים במעלה הרחוב לנבחר של גילה, שכמו רובם יש לו חדר פנוי למלא גם כאשר טיסות היום כבר אזלו. לולא קבוצת המקדשים הידועה בפיסוליה הפורנוגרפיים, ספק אם היה צומח כאן יותר מכפר מקומי עלוב.
אנחנו מקפידים לשכור חדרים ממוזגים, למרות שהימים ימי חסד של סוף אביב והטרור של הקיץ עדיין לא התרבץ במלוא עקתו. החדר רחב וגבוה, אבל מזוין במאוורר תקרה בלבד ואם אמרתי חדרים פנויים הגזמתי כי זה היחיד שנותר לפליטה מאלה הראויים למגורי בני אדם. חלונו נפער אל מרפסת פרומנדה רחבה ומקורה, שנחמד ונעים לשבת ואף לסעוד בה. מצד שני היא תקרה הגוזלת את אור היום משוכני הנקרות, עובדים ותרמילאים, שדרכם לקנן בדיוטה תחתונה. הם אמנם רק פקעי אדם, שלא עברו את המטאמורפוזה לגלמי המעמד הבינוני, אבל גם אלה צורכים כנראה אוויר צח מדי פעם ויש להם שימוש לקרני שמש, אם וכאשר נקרה להם חלון נגיש במרתפים.
על הפרומנדה סוככים עצי עלה אחדים וגינה ירוקה סביב מזרקה קישוטית מטופחת תחתיה בסגנון הודי רשלני. הדמוי טבע מאורגן דיו להכיל שולחנות הסבה, כי נוף ללא הצדקה מחוסר זכות קיום. מעבר לגדר נוטה ליפול נשקפות חורבות מקדש עגמומיות, שמזכירות ציורי ירושלים מהמאה השמונה עשרה וקודמותיה. לא חכם להסתמך על מעקה, שמעודו לא היה וגם את המדרגות שומא לגשש בזהירות לפרטיהן. הן נבנו לתנועה אלכסונית, שלא לומר בלא במעקה, בסתירה לטובת מי שמידתו חורגת מצנומיו של הודי מורעב.
אמרתי נוף שטוח וחשוף, אך עלי לחזור בי. בדרך לכאן חלפו על פנינו שדות קצורים והם יצרו את הכאילו. הסביבה חמה כמדגרה טרופית והשטוח אינו כי אם סדרת קימורים רכים וגאיות חבויים עוטי צמחיה דעתנית, שמנצלת היטב את שפע הלחות כדי להתגדל בה.
מסעדה איטלקית נושאת שם אמיתי נותנת כר נרחב לדמיון, שאולי המנה קרובה במשהו למה שבהודו סבורים שהוא איטלקי. ניגשים למוזיאון העירוני וכיון שלא התכוננו כראוי נהנים בעיקר ממראיתם החיצונית של דברים.
כרגיל, אני קורא כתוביות אחת לאחת ואילו גילה סורקת באחת ושתיים ונעלמת בחטיפה מן הארמון והחוצה. בגדול, הכל כאן קטן, כך שאינני נלחץ להינטש לבדי. צולע לאטי חזרה לאורך רחובנו ומכיר הרבה חברים חדשים, שישמחו לארחני בצל קורתם ולהתפרנס מהמזומנים שפורחים בכיסי.
שלא כמוכרי הבדים, אשר שולקים את אוזניך באלף הבלים, אלה כאן נאלמים דום מרגע שנעתרת לשידוליהם. אפילו חוסכים בנשימה לבל יפריעו לך להתרכז. מבחינתם, נראה, שהם מפקידים ביד האל את ההכרעה, אם אינה להם את יומיתם מתוך ארנקך. מבחינתך, נפלאה מהם המשיכה המוזרה שלך לזוטות היומיום שלהם והניחוש המתיש, מה מהם יהלוך קסם על חזון קיר הסלון שלך. כשהם ממליצים על חפץ כמעט תמיד הם מפספסים, אז למה להשתדל ולקלקל.
אכן פרנסתם קשה, בחפצים מיותרים לתיירים, כמו בטבע, התנין זוכה למזון רק אחת לתקופת אכזב ממושכת.
גילה באותה עת מתערטלת בפני כפריה מקומית גסת אגודלים בסתר מרתפי האינקויזיטטוריה של מלונתנו. עוד מסה במסעה הבלתי נגמר למסג' אמיתי. "צבטו אותי", כך היא מתלוננת אח"כ ואני איך אוכל לנחם אותה, טוב שיש לאדם רעב לחלום, שאף פעם לא ממומש.

הערב יורד ואתו עולה המסך על עוד התנסות תיירית מתועשת. תוקתוק מגלגלנו למרכז תרבות בחמישה עשר רופי השניים ובאולם של כסאות לא נוחים, לא מעוגנים ולא מספיקים. מותקפים על ידי מצגת- גם שירה, גם ריקוד, גם סיפורים. מאמץ אדיר להראות ולהישמע מקצועיים מעביר את הערב הסוציאלי הזה בשלום. התערבבו כאן תרמילאים עם שכבת הביניים עם דיירי מלונות הפאר להמולה בוהה אחת. בסיום, הסנובים באוטובוסיהם והקבצנים בתרמיליהם ובאופניהם נוטשים את הרחבה המתעטפת בחושך כפרי במהירות מפתיעה. הפעם משלמים חמישים רופי למתקתק, אחרת נשכשך חזרה תחת גשם סוחף ולא רשום בתוכניה. גם אם מדובר בקילומטר וחצי בלבד, טיפות הגשם הן סגולה לרכך את הפרינציפים הנוקשים ביותר.
הבוקר מיועד לגן הארכיאולוגי של מקדשי הזימה.
השושלת שכאן היתה בירתה הקימה במאות 10-12 מקדשים שמהם שרדו 22. עם העברת הבירה וירידת השושלת נזנחו המקדשים וטבעו בג'ונגל עד שהתגלו בסוף המאה ה- 19. פרט לגונגל לא פגעה בהם יד אדם או מוסלמי והם אוטנטיים לחלוטין לתקופתם.
המקדשים בנויים בסגנון של התרוממות הדרגתית תוך ניצול מקסימלי של כל פינה לתליית עוד קישוט או פיסול. מול מקדש וישנו או לאקשמי תת מקדש קטן שבו פסל גדול ומוצק של חזיר. כידוע לכל הינדי, חזיר ושמו וראהא הוא השלישי מבין עשר התגלמויותיו הראשיות של וישנו והסיפור טיפוסי למדי. שד חטף את כדור הארץ למעמקי האוקיאנוס הקוסמי ווישנו נזעק לעזרה. הוא מתגלם בחזיר ויוצא לקרב ואחרי אלף שנים מנצח. עובדה, היום כדור הארץ מוצב חזרה במקומו והשדים במינוס. אם מחר תתחיל התחממות חדשה וישנו כבר מתכונן.
הארוע עשוי לסמל יציאה מתקופה של מבול למשל והמשותף עם תרבויות אחרות הוא, שגם האל הכה יכול חייב לנקוט דרכי עקלתון ולהזיע קשות כדי להציל את מאמיניו.
חזיר הבר תופס עמדה של כבוד על קירות טרקלינים לצד ראשי נמרים ואולי אריה אסיאני אם זכו לירות בו חץ מראש העץ. מבחינת המעמד, אין כלום בינו ובין חזירי המאכל הנמבזים שרק הנקלים, בני המעמד הנמוך מגדלים ואוכלים. מטבע מהמאה התשיעית מאותו אזור מראה את וראהא הגיבור, שגופו אדם וראשו ראש חזיר.
כמובן שאי אפשר לו לגיבור זכר ועוד עם רקורד של חזיר מנצח ללא נקבה הולמת והזוכה המאושרת היא אלת האדמה בהו-דווי. אח"כ נולדה לה בת בשם סיטה (סיטה=תלם) שבהתבגרה מושאת לנסיך רמה, גיבור האפוס רמאיאנה וגם התגלמות מס' 7 של וישנו.
הסיפורת הגניאלוגית על תולדותיהן של דמויות הרואיות ומכוננות אופינית גם לתורה שלנו. גם אצלנו כמו בהודו ממשיכים לחטט באורח חייהן ותכונותיהן ולהפיק לקחים כל תקופה על פי הסטנדרטים והמטרות האופיניות לה.
אז הסיפור הזה מעביר את הזמן לחליצת נעלים וחציה בין מקדש החזיר למקדש של וישנו או אולי הוא של לאקשמי זוגתו (בגלגולו הנוכחי כמובן). קבוצות עולות ויורדות במקדשים ומדריכים מספרים באוזניהם את סיפורי הדת, שהם הרבה יותר עסיסיים ורוויי חטאים מאלה שלנו. איפה שהם נועצים את מבטיהם, גם אנחנו מכוונים ומשתדלים להתענג על פורנוגרפיה מדור מינוס 3. המשקפת עוברת בינינו מיד ליד, אבל האמת ניתנת להאמר שהגודל קובע. כגודל התמונה גודל ההנאה והתמונות לצערנו מיניאטוריות.
מקדש ג'אגדמבי בקצה הצפון מערבי משופע במעשים טובים כדרך הטבע ושלא. אומרים שאלה תיאורים מחצרות האלים, אבל לאורך ההיסטוריה האנושית, אלים צורתם כבני אדם וחשיבתם זהה ובודאי גם התנהגותם. או אולי יש לנו כאן גרסת מקור מוחשית ראשונה להבטחת 72 הבתולות שמציע האסלם.
השאלה נשאלת אם מתואר אורח חיים נפרץ או זו המחשה של סיפורת או אולי לתרגול שליטה עצמית. הנושא מעורר אי נוחות ופרשנים בני דורות שונים בונים תילים של תיאוריות, שדומות באורח מדהים להתפתלויות אצלנו סביב הארוטיקה בשיר השירים. יש המוצאים גם כאן מכנה משותף בגילם המתקדם של פרשנים עתירי מוסריות אלה.
לא הלכנו לאתר המזרחי, שבו שני מקדשים ג'איינים וגם לא לדרומי. איננו בנויים ליותר מסקירה שטחית ומה שראינו כאן עונה על הציפיות. אצל הג'איינים בודאי שלא יימצאו ארוטיקה ופורנוגרפיה, מקדשיהם תכליתיים בתכלית ומשלבים רק אלמנטים רציניים מההינדואיזם. קבוצה שמאמינה בהסתגפות עד מוות כדרך המוצלחת ביותר לסיים פרק נוסף במחזור הגלגולים לא תניח מכשול בפני מתנזר הבונה מועמדות לנירואנה.
שדה התעופה של קהאג'ורהו הוא משל ושנינה לאטימות ביורוקרטית במיצרה.
הטיסות של אינדיאן וג'ט נוחתות וממריאות יחדיו בהפרש של רבע שעה. לצאת צא כאוות נפשך, אבל להמריא חייבים לצלוח סדרת בדיקות בטחוניות שמלמדות אפילו בטחוניסט גרמני קפדן פרק בנוקדנות. גם מרחב פיזי מוגבל וגם כוח אדם מצומצם וגם הקפדת יתר סותמים את העורקים.
המוני תיירים נרגזים מכל קצוי המערב מתנקזים אל פתח צר בקיר ועל הברז המטפטף הזה מופקדים שני שוספים במדים ושום דבר לא זז. הלחץ יוצר דוחק, מלבה מריבות ונימוסיות מתנשאת מפנה מקום לגישת כל דאלים קרב. תורים מתכופפים, משתברים ומתעקמים וגילה ואמריקאית לא פחות נחושה מתרגלות הדיפת כתף אחת לשניה. האמריקאית מפסידה ופוערת פה ברוב זעם, לא מתלוננים על רוב טובה. אני מצטרף לגילה לשדר תמיכה, מהצד השני מבכרים להימנע והאיבה שוככת לחילופי מבטים. שנינו הרבה יותר תכליתיים וגם לא כבולים ע"י קבוצה ולכן נכנסים לפניה. פקידי חברה לחוצים מדרבנים אותנו למטוס. מי שימריא קודם אולי גם ייצא קודם מוראנסי לדלהי בשעות העומס, שבשתיהן איחור מצטבר לפיגור גדול.
למה אטימות? כי אנחנו היינו כופים הפרש של שעה בין חברה לצרתה ומפרידים בין הניצים. הביקוש ממילא עולה על ההיצע וטיסה מלאה מובטחת לשתיהן. יש גם תשובה אחרת, מחליקים לשוטר משהו מהצד והקלינטים שלך איכשהו מתחלקים במהירות יתר פנימה. לא ראינו דבר רק השתקענו בחזיונות ספקולציה מהולים בקורט פראנויה.
מתרווחים לנו בהנאה בכורסאותינו המיוחסות ונועצים מבט מזלזל באמריקאית המפסידנית וממצים את ההנאה עם שעורפה המאדים מבושה שוקע באנונימיות הקבינה. בהודו לנצח זה גם להיות צודק.