נסיעה להודו 2007 / 23

אגרה
שוב מוסעים ברכב הבית אחרי לעיסת בוקר במחיר מופקע.
לוח אלקטרוני מפרט איזה רציף מאכלס איזה קו. לכל רציף שתי גדות והלוח החשמלי עלול לטעות, קרה לנו. ליתר בטחון, סבלים רשמיים שנולדו על הרציפים יודעים באינסטינקט חייתי מאיפה יוצא כל קו. צריך רק לשלות אותם מקהיליית הפרצופים המודאגים, שעיניהם מתרוצצות בחוסר אמונה על התפאורה המתערבלת. אומרים שהם לובשים סוודר אדום אבל עלולים גם שלא. החלל מעל הרציף מלא אביזרים גונבי דעת, שחובה לסנן כדי לאתר את המשמעותיים לעתיד המיידי. השלט מכווץ לו ברוב ענווה מסתווה על רקע מהומת אדם, חפצים וקרונות מהוהים. אם ירדת את המדרגות מצדו הלא נכון, תאתר אותו רק בחוכמת לאחר מעשה.
חבורה של צרפתים, חסרי אונים כילדים, כרוכים אחר סבל נושא כליהם. מזכירים לי את הביטוי בהגדה "ארמי אובד אבי וירד מצרימה". יעקב שנקלע בערוב ימיו לתרבות זרה הולך לאבדון. גם בניו מתו שמה ורק עליו כותבים.
קרון מחלקה שניה מכיל שמונה מקומות ישיבה, שצמודים להם שמונה משטחי שינה. יכולתי לעלות להשתכב על משטח ולנסוע לי לבדי. במקום זה נותרתי על יושבי מול שני הודים חטטנים, שמהר מאוד מנסים לפענח את המוזרויות העצבניות שלי. אולי ככה מתנהגים בתרבויות זרות הם מסכמים ביניהם.
על אגרה נשפכו תילי תילים של התראות ועל כן מצטידים בכרטיס פריפייד לקראת המוניות. הגסט האוז ממוקם מזרחה למתחם התאג' מהאל והדרך חוצה את מחנה הפליטים הידוע לשמצה תאג' גאנג'. בסוף הנתיב הפתעה. מחסום מונע מעבר רכב ממונע, נועד להגן על צחור עורו של התאג' מגזי פליטה. ממשיכים רגלי בעקשנות בעוד רקשות רגל תאבות פרנסה מפצירות לאמץ אותנו. אם כבר נולדת כדאי שתתפרנס ממשהו, כך גורסת פילוסופית החיים המקומית, שלנו טוב מכדי להבין אותה. נהג המונית יודע מה לפניו כאשר הוא מסכים למחירי הפרי פייד. לוקחים ממנו מספר טלפון שישמש אותנו ליציאה מחוץ לאגרה.
גסט האוז שילה תפוס כולו, מצב נדיר עבורנו שאין מקום. אגודות תרמילאים יחפנים גומעים משקאות דלוחים כתחליף להוצאה על ארוחת צהריים. סועדים גם אנחנו סעודה שחושפת את אופיה של עיר. יורשיהם של אווזים וגם סבורים כי ביצת הזהב לעולם תישאר.
ועם כל זה, הגסטהאוז פרוש על הקרקע, ומרחיב את הדעת בהשוואה לדיור האכזב בדלהי. בעל הבית משגר אותנו לישון בשלוחה של המלון בהבטחה שבבוקר ישלח ריקשה להחזירנו אל חיקו. עיקר מעלתו בקרבה היתרה לשערי ההיכל.
נותנים הזדמנות לרקשאי שכל כך חפץ בדולרנו לנייע את 150 הק"ג שלנו למלון גלותנו. 200 המטר האחרונים במעלה הגבעה שוברים אותו, המסכן ניסה לבלוע מעל לכוחותיו.
מתאכסנים בכשלון אדריכלי של ממש, שני מטר מהחלונות חומת בטון אדירה, רטיבות נוזלת על הקירות, החלון הפונה לחזית עובר דרך מרפסת ציבורית ודלת היציאה חוסמת בפתיחתה את המעבר במדרגות. בהודו אין המנעולים נעוצים בדלתות. מנעולי תליה מספקים את הנעילה. המפתחות מגושמים והלקוחות מעדיפים כנראה למוש בטיחות במו אצבעותיהם.
אחר הצהריים יוצאים לשוח אל מרכז פסטיבלים. פרחחי רחוב חוצפנים מהמחנה מטרידים עוברים ושבים זרים. המתחם הוא מיצג של תוצרת מכל מדינות הודו. לראשונה מתודעים אל אופנת בדים עילית, הדפסים יפיפיים בטעם מעולה, עבודות עץ ריהוט גס בסגנון כפרי שמגיע גם לכאן, זרעים ותרופות טבעיות. חבורות הפרחחים חדרו גם הנה וממאיסים את השיטוט, לראשונה מתחילים לחשוש מאלימות וחוזרים למלון. בדרך למדים שגם בהודו מעיפים עפיפונים.
קופת התאג' נפתחת בשש בבוקר. הרקשה מציב אותנו שם ברבע ל. הקופאי מועיל להגיע בעשרים אחרי, כאשר חכמים שהכינו כרטיס מראש כבר נכנסו. נאלצים להפקיד אוכל ונוזלים בפינת הפקדה. מבדק בטחוני קפדני מאשר את כניסתנו. מעניין להם לראות את החפצים שמחזיק תייר אירופאי בכליו.
הולכים אל שער הכניסה ונוכחים שהזריחה כבר עברה. מה לעשות, כזו היא הודו.
מסע מזורז מקרב אותנו אל קיר הבמה שעליה רוכב המבנה. מתפשטים את נעלינו ומטפסים מעלה. כן, יפה, אין מה להגיד. אומרים לנו שהתבניות של הערבסקות מתוחכמות עד כדי מבשרות נוסחאות מתימטיות. קטונתי. יוצא החוצה ומצד ימין מסגד וגם שמאל, כי בניין בודד הוא אקט בלתי חברתי ועל אחד ראוי לחבר עוד כמה וכמה כדי שלא יעלה השתן לכפתו.
גילה מודדת את המבנה מכל הזוויות ואני יורד את הבמה ויושב על ספסל בצד תעלת המים קרוב לבמה. אחר זמן עולה בדעתי שאני מכער ממקום שבתי את שלמות המבנה שנקלטת בעדשתם של המון תיירים נכזבים וחוזר בי לכיוון הכניסה. מתישב בכבדות תחת עץ בניאן רחב פארות ומתבונן בגנן לוקט עלים בגן. אחד אחד הוא מרים אותם, לא מזדרז, כי רואים שכבר יצאה מהם הרוח. צל גדול דואה בדממה מחליק בהחבא תחת חופת הענפים. זוג ציפרניים נשלפות ומכה חדה שורטת את ראש הגנן ומעיפה את מצנפתו הסרוגה. מריחות כנף אלגנטיות נושאות את הדיה שמאלה והחוצה והאיש שלנו המום כולו לופת את פדחתו ומתבונן באימה בטיפות האדומות הצובעות את כפותיו. עיני רתוקות לאיש המתקשה להחליט מה הלאה. זו תאונת עבודה, אבל האם ההסבר ישביע את דעתו של בעל הבית. ולמה עשתה לו כזאת, האם הפריע לה בעבודתו, או אולי זו דרכה להכריז נוכחות לא רצויה. ואם כבר חושבים על כך, גם אני משתמש בצלו של אותו עץ.
נושא עיניים שמאלה, מכיוון שהדיות באות על אויביהן ומגלה את אותה הטייסת מרחפת ובאה שחורה ודמומה וחרטומה מופנה הפעם כנגדי. נלפת והחי משנה כיוון ובטפיחות עזות חודר מבעד לחופה ומתישב על ענף. הבנו. יש לך קן ונוכחותנו מטרידה את ההורמונים הרוגשים שלך.
מוותר וחוזר לשער המבואה ומתישב בצד המדרגות. לכיוון הזה איש אינו מצלם ואינני מפריע לאף יצור.
נשלפים החוצה ומצלצלים לנהג שהביאנו הלום. נאספים מהמחסום ומדברים ביזנס. הוא כבר מסודר להיום, אלא שאנחנו נתח נכבד מכדי לוותר עליו, דיבורים מרמזים שקיימת בעיה. האם לפנינו עוד מקרה של קשיי בליעה האופינים כל כך לעיר הזו.
יש לו דוד ומכונית יש לו וגם ידיעה בסיסית ביס ונו. מעבר לכך, אם נרצה לדבר בו ימין או שמאל הוא ישתדל לא לטעות, ביחוד אם לא שכחנו לצרף יד תומכת. רק מאי? דלק עוד אין לו. כלומר, ניגש עתה לתחנת דלק ובכספנו נממן את המילוי הנכסף והיתרה תועבר בנסיבות הפרידה.
מסכמים לאן ואיפה וגם חווים לראשונה טעם הזנת גז למכונית והנה דרכנו סוגה לפנינו. למה? כי כבר היום שבים לדלהי והסעה אחרת אין לנו.
26 ק"מ מאגרה שוכנת עיר ארמון הידועה בשם פאטפור סיקרי. בנה אותה הקיסר המוגולי אכבר והיא קשורה עם סיפור היוולד לו בנו סלים, הזכר היחיד ששרד מצאצאיו. כדי להשיג את התכשיט הזה היה עליו לבקש סיוע דשמיה מהקדוש סלים צ'ישטי, יוצא חלציו של מעינאדין צ'ישטי, הקדוש שאת קברו פקדנו במסעותינו לעיר אג'מר. מבחינה מסוימת החיים היו פשוטים יותר כשבדיקות דנ"א לא העיבו על הגשמת ניסים מהסוג הזה.
בשנת 1571 החל את פרויקט הבניה ובשנת 1585 נטש אותו בשל חוסר מים.
המבנים מסוגננים אחד לאחד ושמותיהם מעידים על גדולת כוונותיהם. כולם ניצבים קוממיות והזמן כרסם רק מעט מזעיר באבני החול האדומות שמצרופיהן נוצרו רעיונות מתנאים כל כך. יפי מצפון יכולים לטרוח אל אחורי העיר לחזות מלמעלה בחורבות החדרים שבהן הוכלו אלפי המכונות האנונימיות האנושיות שהניעו את גלגליה, הגישו תה וקפה, צחצחו נעלים וכדומה. את החלק הזה חופרים רק עכשיו.
הקיסר שלנו נודע בסובלנותו הרבה ובחיבתו היתרה לאמנות, כולל אמנות הפולמוס או הויכוח. על כל דבר יכולים בני אדם להסכים פרט לעניני דת ומכאן הזירה שבנה למלחמות המילים. הוא לא נזקק לתדמוי מלחמות פיזיות כי כאלה היו לו די והותר, באו אליו גם בלי שביקש. השעשועים שאהב היו בתחום צחצוחי הלשון וכאן בנה את חדר המשחקים.
משננטש המקום שוב לא איווה לו אכבר (ג'לאל אדין אחמד אכבר) בירה בישוב אחר, אלא חי כנווד במחנה אהלים. עבר ממקום למקום וחיזק את תפרי האימפריה, שנטו להפרם כדרכם של בדי שעטנז.
הבן היקיר לו סלים מרד באבא החל בשנת 1599 ולו שרד אכבר מעבר לשנת 1605 היה רווה נחת לראות את צאצאו מאבד את מקומו כפרק נוסף בסיפור שושלת אוכלי קרוביה.
אני יוצא בטעות את אחד מדלתות מבנה הכניסה ולא מורשה לחזור עד שגילה לא מגיעה להושיעני מציפורני הביורוקרטיה.
כשחוזרים לעיר מבקשים להגיע לשוק ולחזות במבצר אגרה. הנהג מסרב, אסור למכוניות להיכנס לכביש, רק ריקשות אופניים. מלמדים אותו פרק בהילכות אי ציות לתמרורים, ניידים כקבועים ומתקרבים כמאה מטרים נוספים עד שהעובדות סותמות את טיעונינו.
האמת היא שכבר עייפנו ושעת צהריים קרבה ושמש אכזריה מלהטת ממעל. מוותרים על מבצר אגרה, שנחשב אחד מחמשת פלאיה של הודו ועם מינוס גדול על המצפון חוזרים למזללה מומלצת פלאנט ומתאכזבים שוב.
אחר הצהריים מסיבים בחצר שילה וסועדים בחברת מוצ'ילר, שאביו חבר אליו באמצע הדרך כמנהג העת החדשה. לזוגיות של שניהם לא חסר כסף, אלא שהצעיר מעדיף נדודי חצי קבצן ושהיה ארוכה במלונות כלבים בכפרים. "איזה כיף לגור שם, כולם מכירים אותך ומקדמים בחיוך של מאור פנים ואתה חי על פרוטות". חסכון זה נכון ותפריטו של אדם הוא כבודו. "לגבי החיוך" אני מעיר לו "נסה לחפש אותו בוקר אחרי שפסה הפרוטה מארנקך ודווח תוצאות לעצמך". לא נשארנו לקבל מסקנות ובין כה וכה עודנו צעיר ותמים והפרוטה מצויה בסניפו של אבא, עד שקשה לו לדמות אחרת.
לקראת ערב נכנסנו למתחם התאג' לבדוק אם השתנה משהו. משם רכבנו על תוקתוק לרציפי הרכבת ולמרות שמגמת פנינו נהירה והשעה מתאימה, בכל זאת מציעים לנו מלון והסעות.
שטבדי זו הרכבת בשבילי, למרות היותה מסיע המונים. חצי קרון בכיוון הנסיעה וחצי בהפוך ורק יושבי האמצע מסובים עפעף מול עפעף. מלצר פעלתן ועוזרו מחלקים ארוחה ומשקה בקצב, שהיה גורם סחרחורת לדילות האנמיות של קו מאצ'ו פיצ'ו.
גילה קושרת שיחה עם ההודי לימינה שבתור עצה נאמנה מזהיר מהשודדים האורבים לנו בתחנת הרכבת. איך ישדדו אותנו מתענינת גילה והוא מסביר שהרקשות עלולים לתבוע מאתנו 25 רופי במקום חמש עשרה. פחד.