נסיעה להודו 2007 / 22

דלהי
בשדה בדלהי אין עצבים לחפש תחבורה זולה, ביחוד שעוד לא מכירים את הדרך למלון. משלמים בפריפייד ויוצאים למצוא את התור למוניות. כמו במומבאי הסיכוי גבוה, שהנהג שכר את הרכב להשלים הכנסה ואין לו מושג ירוק היכן המלון.
אחת התקנות המוצלחות מונעת כניסה לטרמינאל ממי שאין להם כרטיס טיסה ומותירה מרחב נשימה לתיירים. בפנים שוררת רגיעה מסוימת והדוחק נדחק החוצה הומה במלוא עוזו כנגד החלונות.
שני מאכרים ממונים בזכות עצמם לוקחים מידינו את הטופס והמזודות, מזרזים בכאילו את הנהגים ומוצאים לנו מונית מהתור. מושיבים אותנו כילדים, מעמיסים את המזודות והאמרגן הראשי שולח פנימה יד לבקשיש. נותנים למבקש והוא דורש גם לשותף. אלה בסך הכל שני שקל, אבל גילה שמצרפת פרוטה לפרוטה, כבר גילתה שהסכום המצטבר לאורך הטיול אינו מבוטל כלל ועיקר. הנהגים מגלים סרבנות אילמת ולא מעיזים להתנגד במוצהר. המציאות הקובעת היא, שהמאפיונר החזק והמאורגן יותר הוא שמרוויח. זה נכון גם אצלנו, רק שהדברים נחתכים מאחורי הקלעים ולא חשופים כמו כאן.
על המגורים בדלהי בזבזנו שעות של דיונים.
הודו איננה ארץ מסובכת וברוב המקומות גם לא מסוכנת. ובכל זאת אנשים באינטרנט ובמדריכי תיירות מתארים תופעות של זיוף, נוכלות ועבודה בעינים בצבעי שחור לבן מודגשים. זה נקרא מאוד צבעוני ואני בולע בשקיקה תיאורי מיכניזמים של הונאה, אך בסופו של דבר, תיירים נהנים מיתרונות, שברוב המקרים עוזרים להם להתיצב ולהתאקלם בסביבה ההודית.
גילה פיתחה חששות מהחיים בדלהי ונכונות להאמין רק באספקטים השליליים, שקל ללקט ולהסיק מהם מסקנות קיצוניות.
היא בילתה לילות כימים במיון חוות דעת על מלונות וחתכה באקס החלטי כל מלון או שכונה שנאמרה מילה רעה בגנותם. מובן שלא נותר צדיק בסדום והבחירה נסבה לטובים מבין הפחות רעים.
מי שמחפש חוות דעת על מלונות של הודו מוצא באינטרנט דבר והיפוכו. נטינו להאמין לדיווחי מתארחים כל זמן ששמם איננו שם הודי או שדבריהם אינם מכוונים לסתור תלונות קודמות. לדידנו הספיקה תלונה אחת רצינית להבאיש את ריחו של מלון. גם אחרי סלקציה אכזרית נותרו 2-3 אופציות של רע פחות ורע פחות פחות.
על גסטהאוז מסוים חזרו ונישנו תשבחות, שהיללו את היחס החם והאישי לאורחים אובדים במאפליה. גילה החלה להאמין ששהות במקום הזה תמתיק לה את תקופת ההסתגלות הצפויה לזר מסוגנו בארץ אוכלת תייריה. הגסטהאוז עצמו השקיע לא במעט בטיפוח המיתוס המלבב, תוך שהוא שופך דשן מילולי על ניצני האמון המחפשים קרקע אוהבת לנבוט בה.
על התנאים הפיסיים אפילו בלונלי פלאנט נאמרה תשבחה או שתיים וגילה התמכרה.
כתבנו וקיבלנו אישור שהייה ואני ששונא מלונות המתגאים ביחס אישי ושתיית צותא של תה אחר צהרים התבוננתי במפות בעד עדשותיו של הגוגל השמימי וביקשתי נקודות תורפה. בערמומיות שפלה של תככן אינסטינקטיבי התאמצתי ליצוק טיפות תרעלה נבזיות לכוס הבטחון, שמכתביהם הכה אישיים של בעלי הבית מסכו לנשמתה של גילה, אבל ללא הועיל.
וכעת אנחנו בדרכנו המתעקלת לשם, שטים על פני מחלפים מוזרים בין גלי תנועה אגרסיבית וצפופה של עיר כמעט אמיתית. האם כאשר נגיע, יצליחו היצורים המופלאים של הבית החם לפענח את האיבה הסמויה המסתתרת מאחורי ארשת פני?
את השכונה ידע הנהג למצוא, אבל הבית למעלה מכוחותיו. אנחנו בשכונת מגורים של מעמד חצי בינוני באור דמדומים ולא שלט מאיר או מספר מהבהב על קירות הבתים. סיבוב כפול בשכונה לא פותר את התעלומה ומעט האנשים שברחוב לא שמעו, לא יודעים. ליד מתקן ציבורי שומר במדים, חייל, שוטר, בהווה או בעבר, במדים, אבל נטול סמכות נוטש משמרת, נוסע אתנו ומורה באצבע ואז סר הצידה, ממתין בהכנעה. מנער את גילה שתיתן לו, כי היא שבויה במושגים שהבאנו מעבר משם.
כן, עכשיו הכתובת על הקיר, 800. הבית לשמאלו 700 ולימינו 500. הגיון- מה שאלהים נותן ואלהים יכול גם לקחת.
בית טריפלקס שיוזמה אישית ושלוש תוספות על הגג הפכו לגסטהאוז. המשפחה ונספחיה ישנים בקומת קרקע, קומה שניה והגג מוקדשים לתיירים.
מהבית נשלחים שני צעירים שנוטלים את המזודות בפנים מחייכות. עד כאן תקין, אינך יכול לצפות לטיפ עם ארשת איכה.
מדרגות תלולות במסדרון צר מובילות לתצפופת מעיקה, צעד גס מדי ואתה בפתחו של אחד משלושה חדרונים. סלון קטנטן גדוש עד גדותיו בריהוט כבד מהווה מרחב ציבורי אינטימי.
הבעל בית, הודי בעמיו מתגאה במבטא כמעט אוקספורדי כי הוא עובד בתחנת השידור. אשתו קטנה ומעוגלת ירכיים, בעלת פרצוף מלאכי נוגה ולהגת דיבור עדינה ושמה כשם אחת מעשרים ושלוש רקדניות שמימיות. הוא מספק את ההתלהבות והמרץ והיא את ההגיון והמעשיות של אישיות מאוזנת. אז למה אני נשמע עוין כלכך? בצענים יש בכל השפות בכל התחומים. העניין הוא ההבדל התהומי בין המצאי לשווי, יחסית למקובל בהודו. אנחנו נלון על הגג.
בעל הבית מתנצל שהלילה נישן בחדר צנוע זול יותר ורק מחר נעבור לתאומו המרווח ממנו. השניים תאומים סיאמים, קשורים זה לזה במחיצה משותפת, שמאחדת צמד שכנות אנגליות ואותנו למשפחה כמעט אחת לא ממש מאושרת. איך שהוא מהתמונות באתר התפנטזנו על וילה בקומת קרקע, אולי גם מהמחירים.
החדר חמוד ונעים. המיטה נהדרת. מבחינה זו הודו בעינינו הצלחה. החדר השכן מוצלח לא פחות, שמענו. מחיצת הקרש הדקה העבירה את הקול. הוילונות משגעים אותי. חושפים מימין כשאוטמים את השמאל ולהיפך. למה?! כמה יקר עולים עוד 10 ס"מ בד?
גילה חוזרת נושאת חוויות קלאוסטרופוביות מהשירותים הלא צמודים. שני חדרונים מצומקים כמעט לאין. את הדלת סוגרים בוו ויושבים להגות בה אף מול קרש. על גברים לא חשבו. ניירת מתייקים בפח ורצוי לא לעשות תנועות רחבות מדי. קובת המקלחת תיקרתה כקומת גמד, אתה שפוף עד כורע ומתפלל ללחץ מים שיוליד טפטוף צנוע. כך היו מקדישים אבירים בחבטה סמלית על כתפם כי המזלף קצר מהשתרע אל הקודקוד. מה הם שיבחו שם בלונלי פלאנט?
בשיחת היכרות מתודרכים בהילכות הבית, אופן השימוש בנערי החצר ותעריפון השירותים. כוס התה המוגשת כעת היא אחרונה ללא תשלום. להזמנות רושמים בטופס וי על הפריטים המבוקשים ומצלצלים בפעמון. הנער עולה ומביא לחדר את ההזמנה שמהווה גם חשבון.
נרשמים לסיור שחר עוד יומיים בהנהגתו של פרשננו בעל הבית בעל האורים והתומים וכרגיל גילה זקוקה כאן ועכשיו- שעת ערביים לסיור מכין ראשון. מהר מסתבר שאין מה לראות, הסביבה אזור מגורים חסר כל שירותים בודאי לא אחרי חשיכה. במילים אחרות, הדיירים תלויים בתעריפון הבית. בערים אחרות שלחנו נער למסעדה או הקפה הקרוב ואילו כאן, בעיר הגדולה, אנו מתגוררים באוטרקיה.
הבוקר אור ואנו עם נהג הבית ברכב של מי יודע מי ששכרנו בתעריף הבית מתפנקים בהסעה לאתרים בעיר.
ההחלטה של גילה נובעת מקוצר הזמן שהקצבנו לדלהי. האתרים מפוזרים ואנחנו מנותקים מתחבורה זמינה וגם קצת מתעצלים. כאשר השקפתי עם שחר מהגג ראיתי מוניות מביאות ילדי בית ספר שנשלפים בהמוניהם כמו מטפחות משרוול הקוסם. הצעתי לרדת לתפוס אחד כזה ולהשיג הסעה זולה אבל ההצעה הופלה.

יש לדלהי מה להציע גם בהשוואה לרג'אסטאן. העיר שוכנת על גבעות שפלשו למישור אינדו-גנגה (נהרות גנגס ואינדוס) שאדמתו פוריה ונמצאו בו שרידים החל מהתקופה הניאוליתית וכלה בתקופה הפוליטית.
בערי השדה הרגועות, אוויר הצמתים לרוב טהור ונקי יותר מכל מקום אחר בכביש כי המוליך ההודי מכבה מנוע כדי לחסוך. לעיתים הוא גם יתקשה להידלק ורק יוסיף לזיהום האקוסטי שמתפרס בשוויוניות על כל חלקי הישוב. בדלהי, הלחץ אינו מאפשר הרפיה שכזו וזינוקים ברמזור הופכים למירוץ פרוע, כמעט כמו התחבורה בעיר איטלקית.
התחשבות באחר שאיננו בן משפחה היא מושג זר, והתייסרות בסגנון של הכאה על חטא, נקיפות מוסר וחרטה על סבל שגרמת לאחר הם מופע נדיר לצורת החשיבה. למזיקים לא כדאי אולי להזיק, אבל בני אדם שרויים כל אחד במרוץ הקארמה שלו ומה שנגרם להם הוא חלק מגורלם ולא יסוד לאשמתך כמחולל. יש כללי אל תעשה ויש תיאוריה של גמול, אלא שהחטא נחשב כטעות שפוגעת בחשבון ההתקדמות האישית ולא כעברה על הוראות אלוהיות. צ'יטראגופטא (נולד בסתר מוחי) זה שמו של מנהל חשבון הגורלות ההינדי שבשמים. יצר אותו בראהמא לאחר שאלוהי המוות יאמה התלונן שאיננו מסוגל לנהל בעל פה את חשבונות הקארמה עבור כל היצורים שהיו ויהיו עלי אדמות. דרך אגב מייחסים לו את הנהגת הכתב. כרגיל, תומכי שיווא מערבים גם את אדונם בתהליך.
יהדות נצרות וגם אסלם מגדירים במפורש חטאים. קשה למצוא רשימות כאלה בהינדואיזם וגם בבודהיזם, אלא בהכללה ובהקשר של מה פוגע בעושה החטא ומה לא. איסור אחד משותף לכולם והוא לא תרצח. אולי על כן גם עולם הדת שונה לחלוטין מהאוריינטציה הדתית של המערב.
הניגוד בין אופן פעילות אינטרסנטית להשקפת המוסר הדתית יצר במערב את מושג הצביעות והביא לעלייה ונפילה של דתות. רעיון המשיח שייצור חברה אידיאלית יכול להיווצר רק באורח מחשבה מערבי. בודהה וחליפיו מתאמרים ליעץ לאדם כיצד לעזור לעצמו, אך לוקחים את אופני הפעילות האנושית כנתונים ואינם מבזבזים מאמץ על נסיון לממש חברה אידיאלית.
מעניין שכוונה לחטא היא עצמה חטא בבודהיזם, בעוד היהדות למשל משבחת את מי שגובר על יצרו ולא מוציא את החטא לפועל.
הודו היא אבטיפוס של תרבות הכדאיניקיות בסגנון כל דאלים ודחכים גבר והיחסים בין הודי לזר נוטים לעיתים קרובות להיחתך על פי שיקולים לטווח הקצר. הדת מעורבת בעולם החולין ונותנת בסיס לחשיבה אופורטוניסטית ועל כן, שלא כמו היהדות או הנצרות אין הודי שאינו דתי בין אם הינדי, מוסלמי או סיקי.
כל ההתפלספות העצמית הזו נעורה אצלי בגלל אופן הנהיגה בכבישים ונכון שגם אצלנו התאזרחו השקפות כאלה כי כבר איננו החברה ההומוגנית שהתחלנו בה.
נוחתים בקוטב מינאר ונכנסים לאתר מרהיב של היסטוריה חצי משומרת.
השושלת הגורית באפגניסטאן, כמו כל הממלכות המוסלמיות בנות התקופה נשענת על צבא של ילדים חטופים או קנויים שגודלו בקסרקטינים. הם חיילים מקצועיים, שבתחילה מצייתים לאדוניהם ואם לא נזהר, מורדים, מורידים את ראשו ונעשים אדון לעצמם.
מוחמד אלגורי, חייל מהזן הזה משתלט על חלקים מהודו בסוף המאה ה- 12. הסך כל שלו כולל את אפגניסטאן, טג'יקיסטאן, טורקסטאן, פאקיסטאן וצפון הודו. הזכרתי כבר בקיצור תולדות אג'מר איך הפסיד שם קרב ראשון, ניצח בשני וקברו מצוי באזור הולדתו. רצח אותו מתאבד שיעי ב- 1206. כן, היו כבר כאלה אי אז בימים.
גורי עובר להשתעשע במלחמות במרכז אסיה, ומשאיר גנרל שלו, ילד שבוי כמותו, קוטב א-דין איבק לנהל את עניניו באפגניסטאן, פקיסטאן וצפון הודו. גורי נרצח וג'ינגיס חאן שמתפרץ לפתע טורף את מהלך ההיסטוריה, מחסל את השגיו של גורי במרכז אסיה ומקפל מלפניו את התרבות הלאה מערבה. קוטב אדין איבק מייסד את סולטנות דלהי רחוק ככל האפשר מהאיום המונגולי, אבל הולאגו ישתלט תוך זמן קצר על כל עמק האינדוס.
את המינארט מתחילים לבנות אולי קוטב אדין ואולי יורשו אלתותמיש ובעצם נועד לכבד את זכרו של איש הדת חואג'א קוטב אדין שהגיע להודו מבגדד. פרס ובגדד היוו מאז ומתמיד מקור השראה להודו, אולי עדות לכך שהאיסלם בהודו אינו חש עצמו שורשי אלא נגזרת מהמקור. אלתותמיש מקבל הכרה מהחליפות העבאסית בבגדד, שבעוד שנים ספורות תימחק ע"י המונגולים (1258).
פרט לגובהו המדהים, כמו סיכה נעוצה בעננים, הכיתוב באותיות ערביות הוא אמנות לעצמה. חומר הבניה הוא אבן אדומה שמתחלפת באבן צהובה, ויחד עם העיטורים הם ירושה מהסגנון ההנדי. מסגד קואת אלאסלאם בסמוך לו הוא סדרת קשתות בגובה מתון. עמידה מתחת לכפה המרכזית לוכדת אותך באווירה מיוחדת והסגנון מהווה שיפור ועידון של אופנת המקדשים ההינדים. מכנים את הסגנון הזה פטאני מוקדם.
אני קורא שגם הכנסיות של נוטרדאם וריין, וסטמינסטר ואורבייטו נבנו באותן שנים באירופה. הן לא ברמה של מה שבנו פה.
חורבות המקדש ההודי, שפינה את מקומו למינארט עדיין ניצבים באתר, הוכחה שקדושתו של מקום יש לה חיים משל עצמה ומקדשים הם רק נקודת הציון.
השהיה הארוכה ברג'אסטאן הרגילה אותנו לחפש סגנון אחיד בבניה, מאוד פונקציונלי על פי רוח תקופתו. בין אם במודע או בתתו, הסגנון מחובר לחיים של זמנו ומכתיב את קוי הטעם לחיים.
האתר בכאן מפתיע ומרענן בשונותו העדינה וכוח הביטוי, שעדיין לא הוכפפו לצרכים שימושיים. אנשים מסתובבים בין המעומד לחרב כממאנים לצאת, מרותקים ע"י כוח משיכה שקשה להגדירו. אם אינך משבר את גווך בהבטה לשחקים, אתה שקוע בפענוח פניהם של אחרים, שהאתר מפעים אותם.
יש פה אמנות דתית מנוערת משימושיות דתית וממשמעויות עכשוויות, לפחות על פי תחושתי. יתכן בהחלט שמבקר מוסלמי חש גאווה על שיא תוקפם של בני אמונתו בעוד המבקר ההינדי מתמרמר על מקרה נוסף של הרס מקדשיו לטובת אל זר. לנו כזרים טוב עם הבורות והעיוורון שלנו למתרחש מתחת לפני השטח.
בדרך חזרה, היות והמכונית עדיין תחת עכוזינו נוטים למקדש הבהאיים.
צורתו כפקע הלוטוס הנפתח, מודרניות במיטבה. מוקף גנים מטופחים וממושטרים כמו אצלנו בעכו ובחיפה. למסתכל ממרחקים, גם מלמעלה הוא פנינה צורנית. מקרוב הוא מסלולי הליכה ארוכים וצמחים מדוכאים ותורי המתנה בלתי נגמרים. הציווי להוריד נעליים מותיר אותנו בחוץ, לרחוץ רגליים מוכנים רק באשמת הפה והטלפים.
כמויות אדירות של ממתינים הודים שחים לעצמם כנראה, שאם לא יועיל לא יזיק. אותנו מענינת הצורה לא התוכן ומקנן בנו החשש שהציוריות היא רק כלפי חוץ. אי אפשר שגם התוכן יהיה חדשני להדהים, דת הרי היא סוג של שמרנות, של חיבור לעבר. חוץ מזה, דתות מופשטות זה יפה מאוד, אלא שאז היופי במושגים לא במראה. אנחנו, מהודו, תנו לנו עבודת אלילים.
הזמנו מבעל הבית כרטיסי רכבת, שניים לקראלה אקספרס מדלהי לאגרה ושניים בחזרה על השטאבדי, הרכבת המודרנית לאלה שמעדיפים את הודו מהמלון והחוצה.
ביקשנו מחלקה ראשונה, שכולם יושבים בכיוון אחד. אם יש דבר שנוא עלי זה להילכד בסיטואציה עין מול עין עם אחרים. שעתיים נסיעה כאלה מערערות אותי לגמרי.
קו השטבדי החדש מהיר מכולם, אלא שעל מנת לא להסתבך בתיאומים עם קוים אחרים דחפו אותו לשולי לוח הזמנים היומי, השכם בבוקר ומאוחר בערב. גילה מאנה לקום מוקדם ובקראלה אקספרס כמו כל יתר הקוים הישנים אין מחלקה ראשונה אמיתית. נלכדתי.