נסיעה להודו 2007 / 21

ההיסטוריה של האיש מעניינת לא פחות מהמיתולוגיה.
הוא פיאודל הינדי של אכבר ונלחם בשליחותו בראש 7000 פרשים משלו בקרבות רבים וקשים (זה מספר מקסימלי שמותר בהחזקה למי שאינו ממשפחת המלוכה). בין היתר, מול מהארנא פראטאפ, קרובו מאודאיפור, שאותו הוא הופך לחסר בית. באותה עת, רוב נסיכי רג'אסטאן ההינדים כבר נשבעו אמונים למוגולים ופראטאפ הפך ללוחם גרילה.
בויקיפדיה, המלחמה ההיא עוד לא נסגרה והיורשים מתפלמסים דרך ערכים שנכתבים בפרספקטיבה של זמננו. צאצאי פראטאפ רואים בו לוחם חרות וצאצאי מאן סינגה מדגישים את המקצועיות הקרבית והנאמנות לשבועה ולפרוטוקול.
ב- 1585 לאחר שפרץ דרך מעבר ההרים חיבר וסייע בחיסול מרד שבטים אפגנים זכה בכבוד לשים על דגלו חמישה צבעים.
ג'האנג'יר יורשו של אכבר התיחס אליו בעוינות, מכיון שלא תמך בו במאבק הירושה. עם זאת, כשנזקק לעזרה ידע לפנות אליו. מרכלים גם שמאן סינגה ואביו הם שייבאו את אמנות יציקת התותחים מקבול ולאהור להודו.
אחד כזה היה מלמד את האמריקאים המדשדשים באפגניסטאן פרק בהלכות מלחמה כפי שצריך וראוי לנקוט באזור ההוא.
המבצרים האדירים שחומותיהם מקיפות שטחים נרחבים זקוקים לכוח אדם רב והתגרות המזומנות תובעות אף הן משאבי עתק. את הגיבנת נושאים על גבם האיכרים ואחת הסיבות לקריסתה של הממלכה המוגולית נובעת על פי ההשערות מתמוטת חוט השדרה הכלכלי.
חזרה לעיר, הפסאדה האדמדמה עתירת החלונות המרושתים היא ביקור חובה ובאותו כסף משוטטים בקבוצת מוזיאונים של משפחת המהארג'ה בן זמננו.
רואים כביש ורוצים לצאת ביציאה הקרובה ולמדים שהיציאה שמורה בלבדית למכוניות של האדון בעל הבית ומשפחתו.
כמו בכל עיר תיירותית, צוותי ילדים בשניים נצמדים למכונית, דופקים בחוזקה על השמשה ואז טופחים על בטנם ומעגלים באצבעות קמוצות מול שפתיהם. פרצופם המעוות בארשת אומללות טוען כנגדך שאין לו מה לאכול. אז מאיפה הכוח לדפוק חזק כל כך? בהתחלה מתעלמים, אח"כ מנפנפים ידים שיסתלקו ולבסוף לומדים להפנות עיניים מתות ולהתבונן בנוף דרך פרצופיהם בשקיפות הולמת. כשרוחי טובה עלי אני אפילו צוחק בפניהם בחיוך מבין כאומר "חברה, די עם התרגיל". מהר מאוד הם צוחקים לי חזרה ועוברים לחפש קרבנות אחרים.
חוזרים למלון לעת ערב ובדרך חוזים בתהלוכה מתארגנת לצאת לקראת כלה. שלושה פרשים כבדים מהווים חיל חלוץ. הנהג רכוב על פיל מקושט פוסע בסוף מצעד קרוביו הנרגשים ואת כולם מקיף משמר כבוד של נורות פלורסנט שלופות רתומות לגנרטור מוסע על טוזטוז. נגנים נושאי כליהם בבגדי לבן, קישוטי זהב ותרבושים אדומים נראו נוהרים אל נקודת הריכוז של בורסת הנגנים.
בחדרנו מתחיל להחשיך ועל הקיר מתחולל סרט טבע. מנורת פלורסנט מאורכת נעוצה במעלה הקיר ומתוכה נשלחים החוצה ראש ורגליים שקופים למחצה. מעט אח"כ והגוף כולו פורץ בתנועות חטופות וכמו נמר תאב טרף קופא ומזנק חליפות בג'ונגל המסויד של הקיר. שממית נפילים כפולה בגודלה מהמודל הצנוע של המזרח התיכון מהלכת אימים על סביבתה. כשם שפרצה כך היא חוזרת ומתכנסת תחת המחסה, אלא שעכשיו מבחינים שהבית צר מהכיל את זנבה. וכששמים לב היא גם איננה לבדה בבית. משפחה שלמה משלשלת זנבות מתחת לבסיס וללא בושה מנהלת את בדל חייה לעינינו.
הלילה אנו מוזמנים לחתונה ולא אחת כי אם שתיים. גם אם אין בכוונתנו ללכת, הן פולשות לחדרנו ואונסות אותנו להשתתף. בחצר של הגסטהאוז השמאלי משפחה סולידית מהאחוזון של ארבעה גלגלים חווה ארוע שקט, מאופק, מעוקר תזמורת. הדור המבוגר בשליטה, האוכל הוא העיקר והרכבים מחוץ לגדר נמנים על הממוצע המינימליסטי השכיח, שפעם נדרשנו לענות איך מכניסים לתוכו 6 פילים בינוניים.
החצר השניה מציגה חזית אחידה של אחוזון הטוזטוזים, הרכב התקני של המעמד הבינוני התחתון. רעש מחריש אזניים, נאבק על שליטה כנגד מערכת בסים בום קולית.
גילה יורדת ומוזמנת להצטרף לגוש הסולידי. היא שבה המומה מהטעמים, מספרת שהכל מתבשל על המקום ומוותרת על ארוחת ערב. בשעה 22:00 נופלת דממה והאזור מתרוקן.
על פי לינדסי הרלן שחקרה בנושא, לכלה הרג'פוטית ההודית, חתונתה איננה מאורע עליז. החתן נבחר בעסקה בין משפחות והנוהג אצל הרג'פוטים הוא לחפש כלות במקומות רחוקים. גנטית זו שיטה מועילה ואולי גם מרחיקה אותה מאהבת בוסר מקומית. אבל הכלה שנעקרת ממולדתה מבית אמה, ומאבדת את התמיכה האנושית נאלצת להמיר את האל הפטרון של משפחתה באל המשפחה החדשה. במקרים רבים הפתרון הפסיכולוגי הוא לראות באלה הישנה כמו גם באלה החדשה מופעים של אותה אלה גדולה. עבודת פולחן מחייבת אובייקט פיזי להערצה והכלה הנתונה להשגחה חייבת להפחית את הנוכחות של אלות המקור שלה, לפעמים עד כדי צורות סימבוליות בלבד כמו קלשון, תליון וכד'.
מה שחדש לי, זו הזיקה הרגשית האמיצה של האשה ההודית לאלוהות. אפשר להעלות השערה שהתלות מהווה תחליף לאהבת הורים, אבל אלה כבר מחוזות רחוקים מדי.
היום הרכב עם נהגו על חשבון הברון.
את הבוקר גילה מקדישה למירוץ אחר הגלימה. נחוץ היה לה שטיח והיא לא ידעה עד שהגענו לג'איפור, שמהווה מרכז יצור ובעיקר שיווק של מוצרי תיירות וחפצים לא נחוצים אחרים.
הנהג נעצר לפני בית רב קומות ואת הדלת של המינימרוטי הצנוע שלנו פותח בהדרת כבוד שומר סף מהודר. פקיד רהוט לשון מאיר כלפינו פנים והוד מעלתנו מתבקשים פנימה. כל כך נעים לשחק את הגביר מול החנפנות המתרפסת, שכמעט רוצעת את עצמה אל הסף ופעם אחת להרגיש כמו הנסיך מווילס. הם משחקים מכל הלב והאצילות מחייבת שניענה לאתגר כי מה הוא חופן דולרים בינינו לבינם. הבנקאי האישי האוחז במרפקנו לואט בנימה מפתה 400 דולר פה ואלף חמש מאות שם כנועץ מדיד לעומק כיסנו ומשתדל לשערך היכן מצויה התחתית. "שטיחים" פוסקת גילה בקוצר רוח של אשת מליונר טרודה והמעלית ממהרת לקומה השלישית.
כאשר מגלים התענינות בפריט המחיר צונח על ברכיו כדי חצי או שליש ובלבד שתגאל אותו מדרגשו. טוענים בפנינו שזהו עסק ממשלתי, וקושיה היא אם ההפרש בין המחיר לניפוחו מטפטף הישר דרך ערוצי אכזב או מדשן כולו את הקופה הציבורית ונשאב רק אח"כ בצורת בונוסים.
את הדרך למטה אנו עושים ברגל משוללי ליווי וסוקרים בכוחות עצמנו את המחירים האבסורדיים בכיוון היציאה. עיננו לא צרה בזוג תיירים אמריקאים, שנשלפים ברוב כבוד מהרכב ואזניהם מאדימות מנחת לצלילי החנפנות המתוזמרת ובארשת רצינית מנווטים פנימה מוכנים ומזומנים למלא מצוות קנו וקחו.
עוברים מסע טיפוח אגו בעוד שני בתים כאלה ואז מבקשים תכלית. מוסעים לבניין תעשייתי, שחלונותיו רועדים לקצב שקשוק הנולים. מוכנסים מדלת אחורית לאולם תצוגה ספרטני ומשתדלים להגיע לעסקה. משהו פגום במנגנון הכלכלי, שאצלנו חורק בניגוד אינטרסים עם המצפון. העובדה שמצרך זול עדיין איננה צידוק לרכוש משהו שאיננו צריכים.
ההנאה ממסע קניות הופכת לאכזבה הדדית והנהג שבונה על אחוזים מבין שתפארתו לא תהיה על הצמד הלזה.
המאמץ להחליט איזה שטיח איננו מתכוונים לקנות שורף קלוריות ועושים הסבה לחיפוש צהריים. מסעדה סינית לא טוב, כי היום גילה תובעת סטייל. מפתן 5 מדרגות למקדש אוכל מעט מלוקק מפחיד אותי. שני אמריקאים על המדרגות ממליצים בחום וההכרעה נעשית. מהחלון נשקף מגרש חניה גדוש אמבסדור לבנות בוהקות של פקידות ממשלתית מבוססת. לו יהי חלקנו עמהם.
נער הייתי וגם זקנתי וכאוכל ההוא לא בא אל פי, יצאתי מרחף מהמסעדה כמי שהאזין לשירת מלאכים. באבחת כרס הפכתי מעריץ מושבע של המטבח ההודי. שילוב הטעמים, העדינות והאיכות השפילו עד דכא את תחושת העליונות שממרומיה השקפתי עד כה על התרבות המקומית ושכנעו אותי בערכיות הכמונה בה. לא ייתכן שתרבות רצופה בת 2000 שנה ושכבת עילית שצפה על השמנת לא תיצור כיסי מצוינות ייחודיים.
כטוב לבנו באוכל גילה מציעה להתפנות לתיירות אמיתית ולבקר במקדש הקופים. ראינו מקדש שורץ עכברושים. הגיוני שיהיה כזה עם קופים. אולי גם אצלנו יש מקדשים שורצי בעלי חיים מסוג כזה או אחר, ואנחנו לא ידענו.
נוסעים אל נקודת היציאה בתחתיתה של גבעה תלולה, חולפים בין חנויות מזון לקופים ומעפילים ברוב עמל מעלה. מספר קופים בפנסיה שתש כוחם להתחרות מריחים בקדחתנות לוודא אם יש מזון באמתחתך. מטפסים עד הקצה הנראה מהכביש ולומדים שקצה אחד אינו ביטוח נגד קצה נוסף. דרך זיגזג מסואבת, מדיפה צחנת פרש ושוממה מושכת למעלה, למכוניות אסורה הכניסה והרצון הטוב מתאדה במהירות. מולנו צמד צעירים אמריקאים יורדים מכיוון הפוך וגילה פוצחת תחקיר. "או, כן, עולים עוד קצת ואז ירידה מתמשכת ושוב עליה, קילומטר וחצי או שניים. מקדש נחמד, אבל לא שווה את הטרחה. זוהמה נוראה וצריך להיזהר מהקופים". אנשים כלבבי.
גילה ממשיכה לבדה עד הקצה הנוסף, נוכחת לראות שהמרחק רק התחיל, חוזרת ויחדיו צולעים למטה. הנהג שחזה שעה של שלווה נאלץ לשוב לעבודה. אפשר להגיע למקדש בקפנדריה וגילה חוקרת מעט ברוגזה מדוע לא הביא אותנו לשם. ברור למה, יש לו קצבה מוגבלת. היא מתרצה כשמתברר שגם מכיוון שני נותר מרחק הליכה גדול. בעתות לחץ, האנגלית שלו מתעקמת לגמגום מעוות תחבירית והנימוסיות הסינטתית מתאדה.
מקדשי קופים מצויים גם בוראנאסי, בסרי לנקה, בקטמנדו ובתאילנד, לאו דוקא מוקדשים למלך הקוף הנומאן מהראמאיאנה.
אני מצויד במאמר מהאינטרנט המסביר, שרוב האורגניזמים המזיקים לאדם הגיעו אליו דרך חיות ומצטט תנא דמסייע מטייל, שמתאר את הזוהמה במקדש ותוקפנות הדיירים, שמדי פעם נוגסים בקוצר ראות אגוטיסטי אפילו בתיירים, הלו טבע!
לא זה מה שמרתיע את גילה. המערכת שלה יודעת להצמיח פרינציפי מניעה כנגד כל פרינציפ מתנגד לרצונה. מה שמכריע זה הפחד ללכת לבד בדרך הרים שוממה ואז לבוסס ברגליים יחפות בין ערימות סחי בואש מהדוגמיות הזמינות כבר כאן.
חוזרים לעיר וגילה בתחושה עשוקה עוצרת את הנהג ליד שלישיית פילים שטופחת לאטה על הכביש. כמה עולה סיור רכוב? הרבה יותר מדי. רק הודים אביונים נמכרים כאן תמורת חופן רופיות.
ג'איפור היא עיר של תוקתוקים. מכוניות קטנות יש מלוא הסל, אבל אין מעמד של נהגי מונית הממתינים ללקוחות. כולן חולפות במרוצה על השדרות הרחבות רחוקות מהישג יד מקרי, ומותירות את נסיעות האקראי לתוקתוקים. שכרנו אחד כזה ליום נסיעות שלם תמורת 250 רופי. שילמנו לו 300 ופניו זרחו כמו ילד שזכה בסוכריה.
בצהריים בדרך לחדר גומע לו מרק זקן זקוף קומה, שפם מחודד למשעי וברט צבאי לקרחתו. מי אתה סבא? אני אביו של הבעל בית. הייתי מיג'ור ביחידת רגלים במלחמת העולם השניה בצבא הבריטי. בזה הרגע רכש לו מעריץ נוסף. את הרובה הוא עדיין מחזיק בבית.
בעל חברת ההשכרה מתנדב להסיע אותנו לשדה התעופה בחינם, צלצלנו לשאול בכמה יעלה והרווחנו. אנחנו מודעים לתרומת הטיפ לנס הכלכלי של הודו ולכיסו של הנהג מילאנו את חובתנו, אבל עם בעל הבית מתבישים.
חברות התעופה הן שאחראיות על רכישה ותפעול של מכשירי השיקוף. משסיימת, מוקפת המזודה ברצועת נייר ומוחזרת לידיך לתור הבידוק האישי. הצבא שמתפרס לתחומים סמי אזרחיים אחראי על הבטחון מכאן והלאה.
פקידוני החברות מעיזים את נוסעיהם לסביבת שער העליה כתרופה נגד איחורים. ילדוני החברות הקטנות מתרוצצים ברוב אדרנלין כי כל ראש קובע. החברות המבוססות שמות את מבטחן באותיות הקטנות שמעבירות אליך את האחריות ויוצאות ידי חובה בכריזה. פקידיהן עוברים בחפיף פעם או שתיים באולם ומעדיפים שתבוא אליהם.