נסיעה להודו 2007 / 20

ג'איפור
סוואי מדהופור נמצאת מדרום מזרח לג'איפור. חוזרים לנסוע בכבישים עמוסים. המשאיות תמיד היו שם ועכשיו נוסף רכב פרטי ובתחומי ישוב גם תוקתוקים, עגלות גמלים, פרות וכלבים. עצים מרובי מרפקים מושכים את תשומת ליבי. ענפים מקוצרים ננעלים בהתעבויות ושוב קטע קצר ושוב התעבות ועלוה דלילה מאוד צמודה לענפים הארתריטים. רפיק לא מבין באיזה עץ מדובר וגילה מעלה סברה שזה עיצוב לצרכים אנושיים. שיהיה, לא נעצור את הסוס שכבר מריח אורווה.
מעט לפני הכניסה לעיר, מסילה חוצה את הכביש וכשהמחסום יורד עוצרים. אנחנו רכב חמישי מהמחסום וממתינים רבע שעה לרכבת אחת לפני שהוא חוזר ועולה. בפרק הזמן הזה הכביש סביבנו ומכל צדדינו ימין שמאל שוליים וכיוון הפוך מתמלא כלי רכב צופרים וקצרי סבלנות. ההודי משוכנע שעמידה בתור היא כשלון היוזמה הפרטית. הוא יצליח איפה שכל השלומיאלים האחרים נתקעו.
איננו ממהרים, אנחנו בפרברי העיר והבוקר עוד צעיר, אבל רבע שעה אחרי הרבע שעה עוד אף רכב לא זז. גם מהצד השני מתגוררים הודים חכמים, שיודעים להידחף ונוצרת לולאה, טבעת מפה וטבעת משם ובאמצע בלוק. מכונית משטרה עמוסה חמישה שוטרים חולפת על שולי השוליים בזווית שגם מהמרים כבדים לא העיזו להסתכן. הם מצליחים לחצות וממשיכים הלאה. הפקק? שיתיר את עצמו. רפיק מסתכן אחריהם ומצליח. עכשיו אנחנו בפקק עירוני רגיל. מנהלים התמודדות עם אמבסדור חצוף, שנוקב אותנו בעינים זועמות כאשר דוחקים אותו אחורה. "מי אתם שתמנעו ממני להידחף כשבא לי?" כנראה בדמוקרטיה של הודו יש דרכים אחרות לקבוע מי שווים יותר. במקרה שלנו הצ'קלקה מכריעה.
מאלצים את רפיק לחלוף על המשרד וקודם למצוא לנו מלון שתואם את ההתוויות, זול אבל לא מגעיל ושירותים צמודים. רפיק לא יכול לסרב. עליו להגיע לדלהי היום, אבל הטיפ מחכה מגרונו.
מביא אותנו לסביבה אחורית במקום טוב במרכז. שלושה מלונות קטנים מוקפים חצרות גדולות מחיצות ברזנט וערמות כסאות פלסטיק. בכאן מתחוללים אירועים. "כן" אומר הבעל בית "אין אצלי היום ומחר שום דבר". "ומה עם השכנים?" "ממילא הכל מסתיים באחת עשרה בלילה". המרפסת המקורה בקומה שניה שובה אותנו בקיסמה ונער הטיפים המקומי מעלה מזוודות.
חוזרים למשרד ופוגשים עין בעין את אניל הבעל בית שהחליף אתנו אימיילים אין ספור וחיכה בסבלנות לתשלום. התכתובת התנהלה ביני לבינו ואם רפיק לא גילה לו קודם, היום הוא למד אצל מי מצלצלים המזומנים.
את הטרבלרס הוא יקח בשער גרוע ועל כן מתרוקנים מכל רופיה אפשרית וכל דולר חבוי והיתר באשראי.
נפרדים מרפיק במעטפה שהכנו מבעוד ערב. לזה הוא המתין בסבלנות לכל אורך הפגישה הידידותית עם אניל ועכשיו יכול לצאת לדרך. פרצופו האטום לא מגיב לטוב או לרע. כמונו, גם בעל הבית מנסה לקרוא אותו.
נדחקים לרכב מרוטי (סוזוקי) מינימליסטי ונער קטן נוהג בנו. מארוט פרושו רוח והוא שם נוסף לאל הרוח ואיו. האל הקוף הנומאן נחשב בנו של אל הרוח ונקרא על כן מרוטי, דהיינו בנו של מרוט. את החברה יזם סנג'אי בנה של אינדירה גהנדי שרצה להתחרות באמבסדור של משפחת בירלא. ב- 1970 אמא נתנה לילד צעצוע על חשבון המדינה אך עד מותו ב- 1977 החברה לא הצליחה להפיק אף כלי רכב. במקום לפשוט רגל התמסרו לסוזוקי והתחילו ליצר מכוניות שאפילו נוסעות ומאז קיימים באושר ועושר עד עצם שנת התקציב הזו.
דבר ראשון קופצים לשדה התעופה, מתקן מתוקן לכל דבר שעדיין לא התנפח למגלומניה שיכורת כסף ומדלגים בין 6 קיוסקים במכרז על טיסה לדלהי. זוכה חברת גו בסכום 100 דולר בטרבלרס צ'ק. מונית היתה עולה 85 ושש שעות של טלטולים בדרכים.
דבר שני, צריכים כסף. הנהג הצעיר נמצא כנראה במתח עצום ומחפה בעזרת אוטוריטטיביות מוגזמת. מדברים אליו בכזו חבריות ומשתפים אותו בשיקולים שיתאזן, אנחנו לא סנובים ולא מצפים לתשובה מוכנה על כל שאלה. די שידע פרטים שכל תושב בעיר יודע. אצל החלפן לוחצים ומשיגים שער משופר, מתאים גם לישראל.
מבקשים מהנהג הולכה למסעדה מסוימת ומכיון שמסעדות מגיעות בדבוקות שואלים לדעתו מי עדיף. לא בטוח שזכה לאכול במסעדה, אבל שיבין שאיננו מאיימים כמראנו ולא תובעים מצוינות, לבסוף נרגע.
ג'איפור מונה 2,3 מליון תושבים והיא בירת רג'סטאן, מה שאומר מוסדות שלטוניים, מה שיוצר התיימרות אליטיסטית ולוקסוס על חשבון הציבור וקרקע פורה למסעדנות פלצנית. הביקוש גבוה, המחירים יחסית גבוהים והתוצאות על פי המזל. הפעם מזלנו בינוני.
נוסעים למבצר אמבר, אביה מולידה של העיר.
בראשית היה ישוב רק באתר המבצר, בודאי במאה העשירית ומשוער שגם הרבה לפני כן. החזיקו בו בני שבט המינא שנחשבו על מעמד הלוחמים כמו הראג'פוטים. לישוב הם קראו על שם האלה אמבה, עוד גרסה שמיחסת את עצמה לאלה האם. סיפור השתלטותם של הראג'פוטים על המקום מתואר כמעשה בגידה מכוער של גמילת רע על טוב, אבל במציאות של הודו הרי מה שקובע זו ההצלחה. המוזר הוא שהמנצחים לא דאגו לתקן את ההתרשמות ההיסטורית בדיעבד, כלומר יתכן שעודם גאים במעשה.
בכל אופן, מאז אמצע המאה האחת עשרה הראג'פוטים שלטו באזור, ובניית המבצר החלה בסוף המאה ה- 16. יותר מזה לא כדאי לדקדק בהיסטוריה. אצלנו ארץ קטנה ולכל חלקיה מהלך ההיסטוריה זהה פחות או יותר. הודו השריצה מאז ומתמיד ממלכות ושבטים שניצחו והפסידו ראשים ושטחים אלה לאלה. מבצרים וכפרים החליפו בעלויות ונראה לי שמה שביותר נשמר זו השייכות השבטית. הויקיפדיה שבהדרגה הופכת לכיבוש הודי נוסף מעמיקה לחטט בגיניאלוגיה ומשקפת את החשיבות של מקורות המשפחה.
בשנת 1720 התייאש כנראה המהארג'ה דאז ג'אי סינג מצורת הישוב במבצר וברא לו עיר אידיאלית למטה במישור. הוא קרא לה ג'איפור על שמו (ג'אי=נצחון) והיום בודאי היה מזדרז לברוא מקום חדש אם עדיין לא הבין למה זה חוזר וקורה.
המדרגות הפנימיות הן לדעתי נקודת התורפה של המבצרים ארמונות הללו. בהנחה שבני דורנו גבוהים מקודמיהם התקרה הנמוכה הולמת אולי את גוצי הדורות ההם, אבל מה בדבר מפלי הגובה שבין מדרגות. המעברים בפירוש נועדו להקשות על התנועה וגם לא הושקעו בהם עיטורים כך שאיש לא טורח לפרשן אותם.
מורי הדרך מתבלים את חוויית הסיור בסיפור שהקיסר המוגולי ג'האנג'יר שלח מרגלים לבדוק אם הארמון אכן מפואר ששווה להרוס אותו. כאמצעי מניעה הזדרזו לצפות את העיטורים במבני סטוקו מכוערים והארמון ניצל.
במקדש הבית שולחת האלה קאלי זרועות ורגליים לכל עבר ומעלה קושיה נכבדה. הגדרה שונה בויקיפדיה קוראת למקדש שילה דווי לכבודה של האלה דורגה דווקא. את דורגה הצגנו כבר בתור תצרף מרהיב ממיטב איברי 3 בנות הלוויה של הטריומוירט הגברי האלוהי. כזכור, הינדסו אותה במטרה להשמיד שד רצחני, שעל פי התקנון, רק דמות נשית היתה יכולה לפגוע בו. בגרסה קודמת שהבאתי, השלימה דורגה במו ידיה את המלאכה וטבחה את הצרה הצרורה בכוח קילשונה.
נאמני שיווא מתונים מציעים גירסה משופצרת מאותו קרב מיתולוגי. כאשר דורגה היתה מחסלת מופע של השד מיד צמחו מופעים נוספים מכל טיפה שניתזה מדמו והמבצע עמד בפני כשלון. היא מזעיקה את קאלי, שברוב תושיה בולעת את כל טיפותיו של השד בשלוק אחד לפני שהגיעו לקרקע ולהודים היתה הרווחה. קאלי רוקדת אח"כ את ריקוד המוות המפורסם שלה על הגוויות שביניהן מוטל גם שיווא בן זוגה. ההגיון? הבן אלים נשכב בכוונה לבלום את היסטריית הרצח של רעייתו שאיימה לחרוג מפרופורציות. בפועל קל להבדיל בין דורגה מרובת הידיים לקאלי שמנפנפת ארבע תקניות בלבד, (יש כאלה שמוסיפים עוד כמה) אבל זו חוכמה לאחר מעשה. סימנים טובים יותר לזהות את קאלי הם אזור מעשה (שזור) ידי אדם למותניה ושרשרת גולגולות לצוארה.
אותו סיפור בפיהם של חסידי שיווא קיצוניים בכלל לא רואה את דורגה כי את השד מכלה בנו השני של שיווא, קרטיקיאה, שאותו הזכרנו בסיפורי מומבאי.

האמת היא שהמצביא הראג'פוטי שהחל בבניית הארמון, רג'א מאן סינגה היה בכלל איש של קרישנה והשקיע הון רב במקדש בן 7 קומות לכבודו, משמע קרישנה הוא אל המשפחה הרשמי שלו. מקדש זה מהמפוארים במקדשי מתהורה נהרס בתקופת אורנגזב מאה שנים אח"כ.
את פסל דורגה (או קאלי) הוא נטל מג'סור כפרס מלחמה והיה מספיק נבון לספק לה קורת גג מכובדת, כי עם אלה בעלת מסורת אלימה כזו לא מסתכסכים. מעניין שגם קרישנה וגם קאלי שחורים, כלומר משמעות שמם היא שחור.