נסיעה להודו 2007 / 19

שמורת רנתהאמבור
גילה רודפת נמרים, כלומר לא באופן אישי אלא כסמל מין. מין הולך ונכחד שצריך לעשות עבודה פיזית קשה כדי להתקיים. אין אבא או אמא או לשכת רווחה להתגולל עליהם כשרעבים.
כמו על הרבה החלטות בחיים ניהלנו גם כאן מלחמה מסוגננת איש בדרכו ונכון, שכמו שטוענים פילוסופים הסוף ידוע והרשות נתונה, אלא לרגעים ההחלטה נתלתה בקוצו של תמרון.
האינטרנט פותח את העולם ובהודו הוא תפס כמו אש קוצים. מזה זמן מה שרפיק הנהג שופך בפנינו את מאוויו הכמוסים להפוך אדון לעצמו. "14 שנים אני עבד לאחרים, אני ובעל החברה היינו נהגים עבור חברה אמריקאית ותראו לאן הגיע הוא ולאן אני". בהדרגה הוא פורש את תכניתו לפתוח משרד משלו ואתר באינטרנט, שייקרא טור משהו אינדיה ולהתחיל לרוץ. שם האתר חיוני מעין כמוהו למשיכת לקוחות כי אחרת מי יידע על קיומך. לא יאמן מספר האתרים, שמציפים כל חלקה באינטרנט במאבק צפוף על נפש התייר. במהלך הסיורים אתנו הוא מלקט תמונות, שיפארו את דפי האתר וילכדו את עיני המחפש. הצרה היא, שכמותו קיימים מאות ואלפים ואם רק תקיש שם ישוב או נושא הקשור בעקיפין או במישרין לתיירות ואתה טובע באוקיאנוס של היצע.
כמעט לא אפשרי לאסוף ברשת מידע אוביקטיבי ומוסמך בנושא כלשהו על הודו. כל מילות המפתח, שאתה עשוי להעלות בדעתך שבויות בידי המוני אינטרנסנטים, שעושים בהן מנוף לקדם שירותים. ככל שהעסק בעל אמצעים, כך גדול הסיכוי שתגיע אליו מכיוונים שונים באובססיביות חסרת פשרות. ככל שעסק מבוקש (כלומר מרכולתו הוגנת ומחירו פושר) כך רב הסיכוי שתאלץ להגיע אליו דרך מתווכים מבלי להתוודע אל הואריאציה היחידאית שהותירו לו השועלים לקישור ישיר.
כאשר חיפשתי מלון ברנתהאמבור, הברירות היחידות, שהשתדלו בלי הרף להעלות אותי בחכתן היו מלונות של מאתיים ומעלה דולרים. גם מגוון האפשרויות להזמין תור לרכב סיור בשמורה שידר חסרון ומצוקה. הגענו למסקנה, שהמקום מתמחה בבעלי ממון והמבחר מקפץ בין שתי קיצונויות, מלונות פאר לעומת מאורות תרמילאים.
עבדתי על המצפון של גילה מסיבותי שלי, בעיקר כי שנואה עלי הנסיעה ההדוקה בצותא בסיור קבוצתי. יותר מדי אני חושש מהסגרת חולשות, שאני בוש בהן. מצפון, בלשוני משמעותו הימנעות מהוצאה מופרזת לתועלת שולית נמוכה.
אמא נהגה לצטט באוזני פתגם גרמני שירשה מאמה "העולם כורע ברך בפני המילה הקטנה- אני רוצה". אני לעומתה כפרתי לאמור, ששלגון אף פעם אין כסף לקנות לי וצעצועים תמיד אני מקבל ירושה מאחי ויותר מדי תפוחי אדמה בצלחתי פירוש שלאחרים לא ישאר. כלומר, מילים הן מילים, אבל אם אין אמת בפרסום מה טעם לרצות.
גילה לא שמעה את הציטוט, אבל היא מאז ומעולם התנהגה כאילו אמה שלה הגתה אותו באזניה מידי ערב לפני השינה.
מנהל הסוכנות שהשכירה לנו את רפיק נתבע ע"י גילה להשיג עבורנו סיור ג'יפים בשמורה די פעמים שיבין את רצינות הכוונות. הערב יורד בעודנו נוסעים לאורך שטח פרא, אשר על פי רפיק מהווה חלק מהשמורה. גילה מלהגת ממושבה על הסטטיסטיקה של צפיות נמרים בג'יפ לעומת משאית קרוואן ואני מחפש נמרים מהחלון.
האמונה העיוורת ביכולת הניווט של נהגנו מביאה אותנו בתום סדרת החלפות כבישים עד סוואי מדהופור, האמא האזרחית של שמורת רנתהאמבור. אם אני הנהג שצריך לבחור נתיבים, מזמן אנחנו צוללים בעמקי האוקיאנוס ההודי.
יורדים צפודי איברים אל דלפק הקבלה במלון הנבחר ומתנחלים בנציגות משכבת מלונות הביניים שלא השכילה לצרוב הכרה בקיומה על הרשת. המלון חדש והאזור כולו מבצבץ בניה חדשה, לתיירים לא למגורים. גילה נדרשת מיד לניבוי עתידותינו בשמורה מחר, לצערי עם שחר.
כרגיל, כשהמציאות מופשטת מקליפותיה הדברים פשטניים למדי. חברה או שתיים קשורות בהסכם עם רשות השמורה והן מספקות את זכות הכניסה, הרכב, הנהגים והמדריכים. בעל המלון, בזכות קשריו האישיים עם החברות מספק את מאווייהם של אורחיו לסיורים, כי פרנסתו תלויה ביכולות אלה. הרשות קובעת את מכסת הסיורים כך שלא תפריע למנוחת דיירי השמורה וחוץ מיוצאים עשירים במיוחד מהכלל, כמות הנכנסים נשלטת.
גילה רכשה מהספר נהגים פסולים והזמינה סיור בוקר בג'יפ (5 נוסעים צפופים)הקרוי ג'יפסי וסיור צהרים בקרוואן (20-25 במרומי משאית) הקרוי קאנטר.
בוקר איננו בוקר, אלא שחר אפלולי ודי צונן, אם לשפוט על פי שיני המנקשות בטרטור של קסטנייטה ספרדית. בעל המלון, שמודע לעובדות החיים בשעות טרום אנושיות דואג לנו לשמיכות בעודנו נמחצים אל המושבים האחוריים, שהותירו לנו בג'יפ.
מושמע "בוקר טוב" בעליצות בריטית מזויפת, שמגדירה את המילייה החברתי שאנו מצטרפים אליו קודם שניכשל בטעויות בלתי נסלחות. צמד קולוניאלי מקומי ושלישיה טריטוריאלית ניו זילנדית ועוד שני לא מזוהים מקומיים וגם אנחנו מהמנדט של פעם. מזל שהג'יפ בנוי להושיב חמישה דוברי אנגלית בלבד. זורקים אלה כנגד אלה בדיחות של אנדרסטיטמנט להראות שכולנו בני חייל וחוסר נוחיות זניח לא יערער את חביבות מזגנו המעושה ויאללה לדרך.
אם חשבתי שבחוץ האויר צונן, בנסיעה, קור של ממש והרוח חורשת בין שורשי שערות פדחתי ללא התנגדות משמעותית. על כובע לא תכננו והמחשבות נשאבות ופורחות לאוויר החופשי, עד שגילה ברוב תושיה כורכת את ראשי במטפחת ראש. זה לא תקין והאוכלוסיה המקומית מגיבה בהתלהבות לפגיעה המהפכנית באטיקט החברתי.
נדבקים לאחוריו של קרוואן ובשיירה של שניים פוקדים שלושה חמישה מלונות משכבת הביניים ושכבת המאתיים פלוס למלא את השורות.
בפתח השמורה, המדריך אוסף טפסים וחוזר מיד לאחר שנעשתה עליהם תמורה מורפולוגית מגונה. המכונית עוברת בעד שער בחומה ישנה ואנחנו בפנים ואיפה החיות.
יורדים ומטלטלים במשעול עפר בחורש די מבוזר וכולנו עין, רק שאין מה לראות. ההגיון שמביא אותנו לכאן בצינתו הלחה של הבוקר מדריך את יושביו הפרימיטיביים של החורש לחפש את הגבהים החמים ולהניח לשמש להפשיר את הערפל הצמרירי עד שתשתפר הראות ויעלו הטמפרטורות וניתן לרדת לארוחת בוקר מבלי להפוך לארוחת בוקר.
המקומי בספסל ראשון הוא גשש מגלה עקבות טריים של נמר על השביל לצידנו ועוצר להראות. טוב עקבות מלא כלום. כולם יודעים שבשמורה כיום 24 נמרים ובהם מספר גורים ושלשום צפו בהם וגם מחר, אבל היום הפוגה. נתקלים בשרשרת מקומיים מזוינים במקלות מהלכים לאורך השביל. תפקידם לאתר עקבות ולגבס אותם כאמצעי לזיהוי האישיות המדוברת.
נוסעים עד קצה השביל ומתקשרים בטלפון לצוותים אחרים שמא אתרע מזלם, הבוקר יבש. פונים לשן סלע צדדית ללעוס סנדביץ ולשתות ומגלים שהנמר איננו החיה היותר תוקפנית של הפארק. סוג של עורב חוצפן בצבעי שחור לבן וצפצוף נרגש מכיר את הסנדביצים מנסיון קודם ותובע זכויות. משפחה שלמה מגבה אותו, אלא שרק הוא מורשה לחטוף מנחות ואוי למי שמעז להקדים אותו לנתח. למזלו הוא ועוד שניים שלושה בכלל מעיזים לחצות את גבול הסכנה, אבל כולם אוהבים את ההתרגשות של הצגה חיה. גם אנחנו נהנים לחזות במאלף אריות בקרקס.
עולים להמשיך ונתקלים בג'יפ של צוות אחר מאויש גם הוא דוברי אנגלית. המטפחת שעל קודקודי מציתה את אינסטינקט העדר בעיקר אצל הגברים, שכולם במדי ספרי ירוקים ולכולם כובע תואם ונעליים גבוהות וידיעה מובהקת של מה נכון ללבוש ומה לא. בדיחות מושלכות לעברי על הערבוב הלא תקין בין מין לתלבושת ואני מגיב באופן אנגלוסקסי מקובל ואוכל את הלעג השנון בחיוך של הבנה ותשובה מתחכמת, שאיננה הצד החזק שלי גם כשאינני בלחץ.
בדרך חזרה כבר יצאו איילים לאכול ומתוך שפוגשים את המזון מבינים שגם הסועדים לא רחוקים מכאן ורק הוכחה בעין אין.
במושב לפנינו אנגלי קולוניאלי וזוגתו ההודית מארחים שלישיה ניו זילנדית. הם מסבירים, שלעתים נחוצים שלושה ויותר סיורים עד שזוכים לפגוש נמר. עוד מסתבר, שהפארק מחולק לאזורים ואנחנו באזור שולי עם סבירות תצפית נמוכה. למניעת לחץ על בעלי החי נקבעה מכסה שבועית לכל אזור ומספר השעות שמותר להמצא בשטח מוגבל אף הוא. עד שעה עשר עלינו לעזוב את תחום השמורה. הסיור של עכשיו הוא בחזקת "אם אלוהים רוצה גם מטאטא יורה" ובלבד להפחית את לחץ הביקוש.
גילה שואלת לגבי סיור אחה"צ ושומעת לרווחתה שהאזור מוצלח יותר, סמוך לאגם. אנחנו מעריכים הסברים, אך נסתפק בתוצאות.
לסיור שני אוספים אותנו, הפעם לקאנטר וכולנו מוכנים מעל ומעבר. גילה מאמצת את המושב הקדמי ביותר פרט לספסל שפונה אל גב המשאית. עטוף כדבעי עכשיו חם לי מדי ואני מתקלף את ציפויי שהיו נחוצים כל כך הבוקר. רק הכובע מתאים לכל העונות.
אולי לא שמתי לב הבוקר, אבל כרגע מספר המשוטטים גדול עד כדי פלוגה ממונעת. עולים גבעות ומתגלשים עמוקות ורשת הקשר מזמזמת בהינדי והגששים נובחים בקריאות סופראן חדות. הכוח פרוש ולנמר אין שום סיכוי. מישהו מזמר והקאנטר מבצע פירואט מסחרר ושועט במעלה השביל. ג'יפ יורד מולנו ויושביו מנענעים קודקוד בחיוב, הם ראו.
בולמים מילימטרים מהפגוש של קאנטר עומד שיושביו רכובים זה על זה ומציצים מטה אל תוך סבך קוצים. משטח הישיבה שלנו נוטה ימינה בכח הסתערות יושבי ספסלי הצד המקופח לעברנו. כמו גל שקפא על עומדו הם נשברים מעלינו ונשארים שם בזרועות פשוטות, וגרונות מהמים במבחר שפות מדהים.
"את רואה משהו?" אני שואל וגילה מכוונת את מבטי אל חתיכת מטלית דהויה המבצבצת בין סבך הקוצים. אם מצרפים את כל מקטעיה החשופים נוכחים, שהמידות יכולות להתאים לנמר שכוב על צדו או למגבת שנשכחה זמן רב מדי בשמש.
ההודים מהספסל האחורי הסתערו כבר מהרגע הראשון אל הספסל שלפנינו וטורפים במילים ובמעשים (הצבעה וצילום) את היצור המסכן, שדימה להעביר את שעות אחר הצהריים החמות בנמנום שליו.
ג'יפסי מגיע, מאויש במבוגר וגברת נדחק לפנינו במיטב כושר ההשתחלות ההודי (זה הנהג). אירופית עדינה למראה מניפה טלסקופ ענק שבבסיסו מצלמה זעירה ומתחילה להקליק את מנוחת הלוחם, שעכשיו מרים ראש ונראה שואל את עצמו במבט לאה מה הלאה. תושבי הקאנטר שמאחורינו, כי כן יש כבר שלושה והם האוכלוסיה הנחשלת מניעים גולגלות בתנוחות של תנשמת מאזינה כדי לממש את זכותם למבט חטוף בתשבצון השרוע.
אחרי דקה ארוכה, הגברת גמרה לצלם, ההודים גמרו להצביע ולפטפט והמצב נותר תלוי כמו שביתת נשק בין ישראל לפלסטינים,
כל צד ממתין לצעד הבא של הצד השני.
אני מחליט שהגיע הזמן, שגם אני אראה על מה כל ההתלהבות וסערת המגה פיקסלים, שרק עכשיו שוככת מעט. קם ממושבי וזאת להודיעכם שמאה ותשעים הסנטימטר שלי עוטים את אותה חליפת הספארי הלבנה, שקיבצתי בעמל רב וכסף מועט בפושקאר. נדחף בלי רחמים אל בין הדבוקה ההודית ועולה ברגלי על הספסל הקדמי ולראשונה אני ונמר מביטים זה בזה בפול ווליום.
נמר נדהם, שיווי המשקל מתערער, הסתיימה שנת הצהרים והוא, הכוכב שמוטרד ע"י פפאראצ'י מתרומם ומעדיף להשאיר את הקרקע לפרחחים. הלובן הזקוף שלי פגע בחוש הטעם שלו.
בארשת אדישה של מי שכבר היה בסרט הוא מפנה גב וגורר את עצמו בהליכה מעונה במעלה הגבעה מאתנו והלאה. לו אני אשתו הוא מחר מורץ אתי לרופא למנת ויטמינים ואולי גם הרמת זנב.
המצלמות יורות כמטורפות, אקשן נולד וגם הקאנטר השלישי מממש את עצמו. כאשר זנבו השמוט נבלע אל מעבר לסלעים והצמחיה באותה צעידה מרושלת של זקן ממורמר, הנהגים נמנעים בטקט מאוד לא אופיני מלרדוף אחריו. המתח יורד ואפשר לרשום וי, ראינו נמר טבעי, אמנם קצת משומש שני מטר מאיתנו.
הלחץ לספק את הסחורה ירד, אבל התיאבון התעורר ותוך דקה נשמעת נביחה אנושית נוספת והקאנטר מדלג כמו גמל בהריון מטה בכיוון האגם. המזל אומר לעצמו, שאם, אז כבר.
כמו משה, כך אנחנו משקיפים על הארץ עשרים מטרים מעל שפת אגם גדול ושוקעים כמהופנטים בתמונת נוף דינמית.
מימין נחל שוקק מפכפך אל תוך אגמון רווי הולכי על ארבע לועסים מתמידים ומי משתכשך בג'קוזי של הטבע אם לא שני נמרים, אמא ובן. פרוותם מבריקה, עיניהם עירניות והם בקטע של התענגות מהחיים, לא יאוש מופנם כמו הסמרטוט המאובק, שזה אתה התאמלל מנגד עינינו.
לא יותר מחמישים מטר מהם באגם עצמו, דגים להם איילי סמבור חוטי צומח מעומק המים. ברכיהם נושקות למים וראשם שקוע עד צוואר זמן כה רב עד שאתה מתחיל לחפש זימים. אז הם מזדקפים ומושכים את המקרוני הירוק פנימה, בעוד עיניהם הזגוגיות מלכסנות מבטי אגב מקנאים אל הזוג המלכותי. הפלבאים עמלים קשה למלא את צרכיהם בעוד הפטריצים חוגגים. קצת הרחק מהם, להקה של חזירי מיני ברוכי צאצאים שותים מהאגם בתנועות תזזית אופיניות. הם לא שומרים על כשרות ולא על חוק שימור האנרגיה, אבל מקפידים בעניין טווח בטחון.
יתכן שהיו שם סוגי חי אחרים, אלא שבזכרוננו נתקבעו רק המאפינים הדרמטיים ולא פרטי הרקע.
אני בטוח שגם לדוד המלך נמאס אחרי עשר הדקות הראשונות של הצצה באמבט של אחרים, יפים ככל שהינם. הנמרים בהתרוננות חושים ממשיכים בשלהם באגואיזם מוחלט. הם לא מחויבים לאף אחד על הסט.
ממול, מעבר מזה של האגם, קאנטר וג'יפסי מרותקים למקומם ומחכים להתפתחויות. חיות יכולות להיות משעממות להפליא.
בלבסוף שלנו אמא מטפסת החוצה ופרוותה יורדת פלגי מים, בן אחריה, מתנערים. זיק חשמלי מכה את פוחלצי החיות באגם ולחופיו. פיהן פוסק מלעיסה ושרירי רגליהן נדרכים. אדישות מלכותית, זו ההגדרה הנכונה לצעידה האדישה, שמתעלמת ממבחר המנות המפתה. עיני ההמון רתוקות לקו ההתקדמות וצנרת נפוחה מפמפמת דם לאורך צוארונים מאורכים אל מרכז החישובים, האם פניהם לשלום או לארוחה. תנועה אחת לא נכונה והרצים הרתוקים לקו הזינוק יתפרצו לכל עבר והתמונה תתרוקן מיושביה.
הבלרינה האם שואפת בהנאה את המתח המחשמל שמעורר הפה דה דה. בהכרת ערכה היא מפליגה לאורך האחו החשוף וחוצה בין אחורי הג'יפסי לקדמת הקאנטר בדרכה אל הסבך. נשמע קנק כאשר יושבי הספארי מפתלים בבת אחת את צוואריהם לצד שני בעוד הקאנטר משתוחח כאריה, רעמתו זקורה מאנשים ואחוריו חשופים כלפי מעלה.
באותו אחר צהריים רשמנו ארבע תצפיות, מספר גבוה מהממוצע המקובל. כאשר התגאינו בפני בעל המלון הוא הגיב באדישות, שהעמידה דברים בפרספקטיבה הראויה.
המדריך שליווה אותנו בקאנטר מפזר נוסעים למלונות ובאמצע המסלול מתפזר אף הוא למלון ששייך לו. הוא כמובן ניסה לעבוד על הנוכחים שיעברו לשכון אצלו והבטיח להשיג אזורי תצפית טובים וקל להאמין כי הוא בפנים.
העתיד משמיט את הגלגלים תחת רגלינו. חברת ההשכרה ממוקמת בג'איפור ודרכנו מוליכה שמה. רפיק ימשיך לדלהי שם יתחבר עם לקוח חדש ואת היום שלנו בג'איפור ינהג אחר. התרגלנו לשתיקות בינינו, להשלמה עם הגחמות, להתמצאות העיוורת, ולשחיתויות הקטנות. גילה שאבה את רוב קורות החיים, אשה, ילדים, אוהב, שונא, צריך. הוא מקרין אדישות, אבל ברגע של אמת היה טובח את כל "הרביש" על הכבישים, כמו גילה. אני כבר הבנתי שכלום לא יעזור. כסף נחוץ לו להגשמה העצמית, שאולי היא סיפור ואולי אמת. אנחנו מחושקים לטיפ משמעותי בתוקף אצילות מחייבת. כזה הוא וכאלה אנחנו.