נסיעה להודו 2007 / 17

אג'מר
אנחנו נוסעים לאג'מר, עיר ואם למוסלמים של הודו, הגם שהנהג לא ממש נלהב לקראת הנסיעה.
תקיף מקומי בשם אג'איא רג'א בראשית המאה ה- 11 מוכיח לחותנו עד כמה טעה כשהשיא לו את בתו ומיסד לעצמו עיר בשם אג'איא מרו. עד 1135 העיר הופכת בסיס לממלכה חזקה וכנראה גם עשירה, דבר שבאותה תקופה מזמין צרות. מושל מוסלמי במזרח אפגניסטאן מוחמד אלגור, פרסי במקורו, כמו מרבית הצרות שנפלו על הודו, יוצא ללקט לו נצחונות ולראשונה דוקא סופג שם מפלה. מלך אג'מר מותיר אותו בחיים ונענש על כך בהפסד במערכה השניה. לפי הסיפור המלך נלקח ע"י מוחמד אלגורי כשבוי, אבל בדרך כלשהי דוקא אלגור מוצא שם את מותו. בלדה מפארת את קורות ההישג הזה וקברי שניהם מוצגים עד היום בפרובינציית גורי. הזכרתי כמדומני שבחשבון הארוך, הפסדים מפוארים חשובים לא פחות מנצחונות.
מארוואר (ג'ודהפור) ומוואר (אודיאפור) מנהלות אין ספור מאבקים על המציאה, מה שבוודאי מעיד על כדאיות מסוימת. בתקופה המוגולית, מארוואר מחזיקה במפתחות ועם ירידתה מצטרפים המראתים של מהאראשתרא (מומבאי, זוכרים?) לחגיגה והשלטון מדלג מיד ליד. ב- 1818 המראתים עושים אקזיט ומוכרים את אג'מר לבריטים תמורת 50 אלף רופי, הברדק נגמר ומתחילה תקופה של שלום ושגשוג.
הסיום קצת מזכיר את הנוסטלגיה לתקופת המנדט הבריטי בארצנו מוכת השחיתות.
הכניסה לעיר עוברת על פני אגם מיוסר בשלבי גסיסה. התנועה דלילה להפתיע. מחסום שגובה 20 רופי תמורת כניסה העירה מבאר את ההפתעה.
הנהג המוסלמי יודע לאן להתקדם ונדמה שכמונו מופתע מצמד צעירים, שבתקיפות בלתי מתפשרת מורים לנו להתכנס למגרש חניה עירוני. כבר נתקלנו בתמרורי אנוש, שמאום לא מעיד על סמכותם פרט לעובדה הסתמית שבחרו לעמוד באמצע הכביש ולנופף בידיהם כהמלצה. קשה להכריע אם סמכותם היא ברשות או בחסד וההיענות מבשילה כמין תהליך של ויתור משני הצדדים. הפעם האווירה מחושמלת ותחת המתירנות הרשולה לכאורה של אתרים הינדיים מתגנבת תחושה של קונספירציה מאורגנת, שמסמרת את שערות העורף וכופה ציות ללא עוררים.
הנהג מתנדב לשמור על הרכב ואנו יוצאים במעלה הרחוב רגלית אל הדארגה, קבר שיח' סופי בשם מועין א-דין צ'ישטי. האתר נחשב למקום הקדוש ביותר למוסלמים של הודו ויש המגזימים גם לכל מזרח אסיה. המסדר נוסד בעיר צ'שט באפגניסטאן ע"י מטיף סורי שברח אח"כ חזרה לארצו, אולי נבהל מהגולם שקם על יוצרו. הקדוש הקבור כאן הביא את הבשורה להודו והיא פעילה עד עצם היום הזה.
גילה מבינה מעצמה שחסיון מונע אסון וכמו במאה שערים צניעות היא צו השעה. מוותרים על הצעות להסעה בריקשות וצועדים בסך אחרי משפחת עולי רגל מוסלמית, שאימצנו בלי ידיעתם בתקווה להיטמע באווירה הכללית. גילה מצפינה את המצלמה עד שיתבהר היחס ללבני עור נשאי מכשור רגיש.
חוצים תחת שער היסטורי משהו ומתישרים אל מול קטע רחוב עמוס לעייפה רווי חנויות לממכר אביזרי חאג', כיפות ראש לבנות לגולגלות גברים ומטפחות לבנות לכתפי נשים, פרחים, ממתקים ועוד פריטים, שאיננו מתעמקים בהם. כביש רחב שאמנם פרות אין בו, אבל חמורים משירי זבל, תחליף איסלאמי למצעד החיות יש ויש.
מאה מטרים אח"כ, שער המשכן תופס גובה אדיר ואבי המשפחה המאומצת שולף מצלמה ותוקף ישירות את הרושם. עיניים חשדניות נדלקות מכל עבר. כאשר אף פוסק ההלכה אינו מרים זעקת שבר, גילה שואבת עידוד וחושפת את שלה גם.
כורעים לקלף נעליים להפקידן בכוורת לצד המדרגות, מנוהלת בידי צוות בחורי עמידה נמרצים. גילה מניחה לצורך כך את רגלה הנעולה על המדרגה הראשונה וסופגת נזיפה בשל חילול הקודש, דין מדרגה כדין מאה. האחוריים שלי, לעומת זה כשרים למהדרים. הסדר והשליטה והצעירים הפעלתנים והמתוקשרים מריחים לאני החשדן שלי כמיליציה.
הנעליים ממוספרות כדין ואנחנו מתמזגים בזרם העולה. פעולות מכירה נמרצות יותר מקדמות מטפחות וכיפות עם הדפסים בלשון הקודש- ערבית. השלטים על הקירות בדו לשונית, הינדית וכנראה פרסית. אנחנו בחצר של קומפלקס מבנים רב שימושי, שהיה גורם לאדריכל בן זמננו לרקוק בשאט נפש. גם ריבוי הנוכחים לא תורם לשיפור המראה. משמאל, שורת חדרים נמוכה מאכסנת שיעורי לימוד לדרדקים בגילים לא מוגדרים. מימין מדרגות מקיפות בריכה גדולה ממתכת שטיבה לא נהיר לנו. מדי התאסף סביבה קהל קורה משהו, אולי זורקים לתוכה מטבעות או מרטיבים מטפחת. זה לא עניין הרחיצה כי לכך נועדה הברזיה. נגרפים עם הרוב שסוטה אל משמאל למבנה מרכזי ושואפים להיכנס בפתח שמצדו. משני עברי הכניסה לבלרים ישובים ומטביעים רישומים בספרים גדולים ואפילו מעניקים תעודות. בחור צעיר מהמיליציה דוחק בנו לגשת לסופר סתם כזה להירשם. גילה נזכרת שלונלי פלאנט מזהיר, שבכך אתה מתחייב לתרום ועל כן משתמטים כל עוד כספנו לנו.
טסי פרחים באדום לבן נמכרים לנכנסים, בודאי ואריאציה הודית ברוכה כי במזה"ת הפוריטאני לא מזווגים בין פרחים לדת.
התור פנימה נתקע והופך לזחילה, אנחנו כמעט בפנימו של אולם מוגבל היקף שבמרכזו מבנה אבן נמוך, לידו מתנהלת פעולת מסירה. המרחב פקוק לחלוטין בעיסה אנושית דחוסה, שנמעכת בעל כורחה דרך מסלול עוקף קבר בקצב של שבלול מנומנם.
מאמינים אירופים אחדים, משכמם ומעלה מעל ראשי המאמינים מנציחים את קישוטי הקירות שלמזלם מוגנים ע"י גדר. אף אחד לא צפה הצלחה כזו כאשר טמנו פה את הקדוש. מתמלטים בעור שינינו מהשותפות הכפויה וממשיכים לצלע הבאה של המבנה.
גם כאן פתח כניסה אבל לא המוני כמו קודם ועל כן כמעט לא מבוקש, רק אשה או שתיים עוברות דרכו. הצפיפות דרך אגב משותפת, נשים וגברים יחדיו.
4 שורות גברים ניצבות בחצר בשלבי תפילה. גילה מצטרפת באקראי לקצה שורה אחרונה כדי לצלם משהו ואני כבר חוזה שחורות. "תזוזי משם" אני מאיץ בה, "הם מתפללים". היא לא מזדרזת ומשגיח כשרות חש לנפנף אותה בתנועות ידיים נמרצות. אשה צריכה לדעת את מקומה.
חוזרים רגלית לאורך הרחוב שהוא רחב ומואר ושתי תעלות הביוב מפכות משני צדיו כאשר יש בהן מים. אבני שפה מאפשרת לחצות את הנחל הבואש וברווחים ביניהן מתווספת האשפה לקריש מרטט. אולם במונחים של דירוג, אג'מר אינה יותר ממלוכלכת, שזו כמעט מילת שבח.
מוצאים את הנהג צמוד לקיר במקום שהותרנו אותו חבוי מעין רואים.
אני שואל באיזו שפה הוא הוגה את התפילה והוא מצטט באוזניי ערבית עילגת. אני שואל כמה רקעות (כריעה בערבית) הוא עושה בבוקר והמילה אינה מובנת לו. מסתמא כל התפילה היא עבורו מעין לחש, שמובן לאל יותר מאשר לו. אינני מדבר בגנותו כי גם בדת עתירת תפילות כמו יהדות, הרוב המדקלם הוגים את המילים בלי להתעמק בתוכנן. ביום שעמדתי על דעתי ושמתי לב לתוכן, נפסקה היהדות הממלמלת שלי והפכתי אתיאיסט.
צינורות בטון אדירי היקף מוחדרים לקרקע אבל זו צנרת מים, לא סילוק ביוב חלילה. גם בערים אחרות רואים את הגלילים העצומים הללו מוטלים לאורך הדרכים. הבצורת מאלצת את הודו להעביר מים לרג'אסטאן וכמו שהזכרתי, חיסכון במים איננו צעד פופולארי.
הנהג מספר שהגיע עם חברים לאג'מר וטפיל מקומי התעלק עליהם. פרצה מריבה והמקומי נדקר ושולח לבית חולים. חברו נשפט לשש שנות מאסר ובהמשך נאלצו לתרום דמי נקמת דם בסך 20,000 דולר. זה סכום די גבוה, שמסביר את הצמידות שהקפיד לקיר החניון בעת העדרנו. "אינני אוהב את אנשי אג'מר" הוא מסיים ואני נוטה להבין אותו. האלימות הכבושה בעיר משרה אווירה של מתח ואי נעימות, כאילו בכל רגע מאיימת לפרוץ סופת יצרים.
גמרנו אג'מר ומפנים פעמינו לרנתהאמבור.
התווכחנו קשות גילה ואני אם כדאי להגיע לשם, מכיוון שהמחירים באינטרנט הרימו ראש מכוער מכל פינה שתקפת את הבעיה. הנהג הבטיח מלון במחיר הוגן ועל כן הוכרעה הכף לחיוב. לשיטתי, נמר בגן חיות ונמר בטבע הם אותה גברת באותה אדרת. אדרבא, בגן החיות מובטח שתראה משהו בר קיימא מבלי לאכול אבק הארץ ואילו בספארי הכל נתון לחסדי המקרה.
גילה מזכירה לי שפושקאר קדמה לאג'מר ועל כן נשוב לשהות בה ונדחה את הסיפוקים של רנתהאמבור.