נסיעה להודו 2007 / 16

ביקאנר
היינו באוסיאן וטיפסנו במעלות מקדש ג'אייני. היבשושיות הורגת אותם ולא יעזור כמה חמאה הם יוצקים ליסודות. לצידו ניצבים מקדשים הינדים שנראים מרהיבים אבל עייפנו.
משלימים את הקפנדריה בנסיעה חזרה מעצבנת, ממש כאילו טעינו ובזבזנו דרך וזמן לשווא ובצומת מתכוונים אל ביקאנר. גילה מסבירה, שממילא הקצתה זמן מיותר לג'איפור ואם כבר יש רכב ונהג למה לא ללקט עוד פטריות בדרך. מזלנו שהנהג לא מבין עברית ולא מבין איך משחקים בו ובקצבת הדלק שקיבל.
ברוח המקום הייתי מגדיר שהיא הג'איינית ואני ההינדי.
היום נוטה להעריב ואנחנו יחד עם סופת אבק נוהרים על אותה דרך, אפילו משאיות לא עוברות עכשיו. מזל שלא נשברנו, כי עד כה לא פגענו בצל צילו של מלון כל הדרך הארוכה משם לפה.
הבטחון העצמי מתפוגג ודועך עם כיבוי מאורות ודנים עם הנהג אודות מלון. למרות השידפון המאכזב של הדרך הוא מוצא חדר מרווח וזול להשכיב אותנו לישון ומסתלק למאורה משלו.
עברנו המרה רצינית במונחי ארוחת הבוקר. טובחים בירקות שקנינו אתמול שלשום בשוק, כשרגלינו טובלות בתעלת הביוב וידינו מתגרות עם הרוכלים. מקנחים במטליות צ'פאטי, כוסיות לאסי שהוא לבן עם פרי וקפה חלב, שהפך הדת החדשה של גילה.
העיר נינוחה ונעימה, יש אבק מיותר, אבל זה דבר שחולף עם הרוח, או בא.
מלאה סאתו של כרטיס 256 מגה במצלמה ואני הוגה רעיון מהפכני- נתפרע, נקנה כרטיס 1 ג'יגה.
הנהג מביא אותנו לחנות מצלמות דיגיטליות. בעל הבית מבין במכירות, לא במצלמות. צועדים לגורו האלקטרוניקה המקומי ורוכשים כרטיס לא כל כך זול, ודאי יותר יקר מהמחיר אצלנו.
יוצאים למדרכה. מצור.
אחד אחרי השני נהגי תוקתוק מתחרים על חסדינו. המוטרף ביותר זוכה. מושיב אותנו בגיל על הספסל בעורף צדפתו הרעשנית ונבלע בזרם הגועש סביב.
למרות חמודותיה, ביקאנר אינה על מפת התיירות. היא חיה פרה ורבה לעצמה. במרכז העיר, המונים גודשים את הרחובות, מטרטרים זה בצד זה בתחרות בלתי פוסקת על כל ס"מ פנוי. פרות מהרהרות בראש חוצות, וכלבים ויונים הם וצואתם מחפשים מנוח לכף רגלם ולתחתיות עכוזם. בעיר העתיקה רוחב הכביש אינו מכיל רכב 4 גלגלי. רקשות וטוזטוזים מתלפפים זה סביב זה כאחוזי עווית ולנוסע מוטב להתרכז בעניניו מאשר לעקוב אחר תמרוני הנהג. התנועה מתנהלת כמו משחק טטריס בהול. לכל חלל נדחפת קוביה, עוד לפני שהבנת מה קורה. כלב שחור מכורבל על מדף לצד חנות אינו מניד איבר כאשר ריקשה חולפת ס"מ אחד מקצה אפו.
מערכת העצבים של חתול היתה קורסת במתחים כאלה והם בחזקת בל יראה.
פינת רחוב צרה במיוחד בולמת אפילו את הריקשה שלנו. לדעתי תכננו אותה כדי לאפשר לפרות להתגרד משני צדיהן בעת ובעונה. צולעים לעבר בתי ההאבלי הנקובים בלונלי פלאנט. אחד מגודר בקרשים, סגור ומסוגר ובעליו מתגורר במומבאי. השני הוסב למלון ודורש הון עתק תמורת סיור מודרך. גילה שולפת מצלמה ולהוותנו הכרטיס החדש מכזיב ולא משתלב בתמונה. עשן עולה באפנו, רוצים את הכסף!
התוקתוקאי ממליץ קודם לגשת למקדש הג'איני. החנות לא תברח.
מטפסים בכבדות לתוך המבנה. איש זקן מלא גיל על החברה המזדמנת משפריץ הסברים באנגלית עשירה מתוך אוצר ידיעות מרשים כשל אדם מערבי. המקדש לכבוד מורה הדרך החמישי- סומאתינאת שסמלו ציפור חרמשון. יש לו סיפור, לכולם יש, אבל לא מצטיירת ממנו אישיות שניתן לנגוס בה.
הנקודה הפיקנטית בסיפור המקדש, שבמקום מים השתמשו בכמות אדירה של חמאה. עד היום עולה שמנוניות מאריחי הרצפה והקירות כאשר משפשפים אותם. בשונה מאחרים, המקדש הזה מקושט בעיקר בציורים. תוכן הציורים לקוח מסיפורי הברית הישנה והחדשה ומהקודקס הג'איני. הזקן מבאר את ציורי החטאים עבורם נידון אדם לגיהינום- הזנחת הורים, גאווה, הרג בעלי כנף, גדיעת עצים וכדומה. הרעיון הבסיסי הוא, שאדם נידון להיוולד מחדש ללא הרף, אלא אם יצליח להשתחרר מכבלי הקארמה. יוצא שגן עדן או גיהינום לא נדרשים לספק דיור קבוע בנוסח היהדות והנצרות. זה לא אומר שמערכות הענישה לא נכנסות לפעולה עם מותו של אדם, לפחות אצל ההינדים. במדור המעבר הקרוי סוארגה על פסגת הר מארו מזומנים לצדיקים שנותרו עם גלגול או שניים לפני סגירת החשבון תנאי המתנה משופרים, שאצלנו קרויים גן עדן. לעומתם, את הראויים לעונש תופסים שלוחיו של יאמא, אל המות ומורידים למרתפי העינויים של נאראקה שהם תמיד בדיותא תחתונה ומכסחים להם את הצורה לפני שיגורם לגלגול הבא. עכשיו שימו לב, כי מאמיני וישנו פטורים מעינויים בכח העובדה, שוישנו הוא הבוס של יאמא. זה יכול להסביר את היתרון המספרי המוחץ של מאמיני וישנו על שיווא. גם הבודהיסטים מאמינים בעינויים מתקנים בנאראקה, אבל כופרים בקיומה של מחלקה ראשונה לנשמות הטהורות בסוארגה.
ביציאה מהמקדש לפנינו אדם נושא שתי חבילות עשב אדירות. מטפסים אחריו במעלה המדרגות לפתח מקדש הינדי. מסבירים לנו שהעשב נועד להאכיל פרות רעבות בתור מצוה (גם אם הן שלו). נאלצים להסיר גרביים כדי לחזות בטקס חתונה. החתן נתן לכלה צעיף אדום שנקשר סביב פרק ידה ואת הקצה האחר הניח על כתפו. יחדיו הם פוסעים פנימה לקול יללת נשים ישובות בחבורה ולולא ראינו חתן וכלה היינו בטוחים שאזנינו שומעות להקת מקוננות.
התוקתוק מביא אותנו חזרה אל הגורו. האיש, מבלי יכולת לקרוא אנגלית נוטל את המצלמה, עובר בתרגומנו בין האפשרויות וכופה עליה להכיר בכרטיס הגדול. התפעמתי. ההודים אלופים להסתדר עם המינימום ההכרחי של ידע.
בינינו הענקנו לג'איסלאמר את התואר- מזוהמת. על פי אותו סולם, את ביקאנר נדרג מטונפת. תוך נסיעה בבוקר אל מרכז העיר עוברים על פני משטח נרחב של ירוקת שחרחרה רוטטת. שני דונם של תפוקת ביוב גלית חצי קרושה מספרים לאן הולכים המים שהורדנו הבוקר. הנהג מספר, שכבר שנה שהדבר קם ונהיה. אפילו ציפורי רפש לא מעיזות לטבוע בביצת החנקות הלזו.
נכנסים לתחומי המבצר שבנתה השושלת המקומית, תואר מהאראג'א. למרות שמוצאם ממארוואר, הם השתלבו במסכת ההתכתשויות הרג'אסטאנית כגוף עצמאי, פעם בעד ופעם בנגד. תחת הקיסרים המוגולים שרתו במערכת המנסבדאר שחייבה אותם להחזיק כוננות בחיילים וכלי רכב (סוסים, פילים וכד') שניתן להזעיקם לשימוש צבאי ולנהל את האזור שבשליטתם. המערכת לא הקנתה בעלות וזכויות ירושה על השטח ועל כן מנעה צבירת טריטוריות והיא אולי הסיבה לפיצול הכוחות עד לתקופת הכיבוש הבריטי.
את המבנה מנהלת כמו באודאיפור קרן בעל הבית והיא עושה את מלאכתה בכישרון רב מכל מה שראינו קודם. מוזיאון בן שתי קומות בבנין צדדי מאורגן היטב, תמציתי, מלווה בהסברים מחכימים ואינו גוזל מזמנך בגודש מיותר. משקל רב תופסים בתצוגה אריגים לסגנונותיהם, ענף שהיה אופיני גם לאזורנו (אריגי בוץ וארגמן) ודעך עם הדלדלות המצב הכלכלי והתחרות מול מוצרי המזרח.
לבנין הראשי נכנסים בקבוצות מונהגות בידי מדריך. אם להקצין דברים, אתה במעצר בית עד לרגע צאתך מהפתח. אנגלית הודית היא שפה שחייבים ללמוד ואני מודה שאינני תלמיד חכם. במקרה הטוב, גילה קלטה את ההסבר ובמקרה היותר טוב, גם היא וגם אני הפסדנו מידע חסר חשיבות. עובדה שהסתדרנו בלעדיו עד הלום.
תצוגות במוסדות אלו נועדו לפאר את השושלת המקומית וצפוי שיטרחו להשלים אוספים ולהוכיח שלא כשלו במרוץ אחר הפרסטיג'ה והקונפורמיות. עולם הערכים הגברי מחייב להקביל כלי משחית, חיות פרא מסומררות ועדרי חצרנים רכובים לא פחות ממה שמציג השכן, 100 ק"מ הלאה במבצר שלו. בכל דור חייב אדם להילחם בשכניו אם לא בשיניו כי אז בעיניים.
הציורים בהירים ומלאי חיות לעומת הכבדות והדביקות וקדרות משרעת צבעי החום אדום, שאופיניות לאזורים הדרום מזרחיים ברג'אסטאן. הגישה נותרה סטייליסטית בדומה לציור המצרי המאוחר. מספר מוגזם של אנשים, דומים הדוקות זה לזה מאכלסים כל פינה פנויה לשעבר על הבד. למעשה, לא אנשים אלא דמויות סמליות מונצחות כאן, מעוטרות בסימנים שמגדירים את מעמדן. אני זוכר שבתור ילדים, נתון הבקיאות החשוב ביותר במאבקינו לצמרת היה שרשרת הדרגות של החיילים בצבא.
לונלי פלאנט מזכיר, שמבני המגורים במבצר צמודים לצדה הדרומי של החומה, אולי מוגנים שם יותר מאבק שהוא המכה של העיר. סרחון וביוב אינם מוסיפים לאף עיר ניקוד בהודו.
לנשים יש עניין כזה עם עכברים וחולדות של הערצה/יראה וגילה מפחדת לאורך 30 ק"מ עד מקדש העכברושים בדשנוק, אבל להיכנס היא תיכנס ואפילו ברגליים יחפות.
אני עומד כעני בפתח, צופה בעכברוש חריג, שמשום מה שואף לנטוש את החברותא לטובת חיים מאותגרים יותר בחוץ. הוא מבצבץ מאחורי הדלת ונע קדימה ואחורה מתגלה ונחבא חליפות, חושש להידרס ברגלי הבאים למקדש. בודאי עול ימים שהגיע לפרקו ומאס בחיים של ניוון ובטלה ושואף לעשות משהו עם עצמו. בפנים מימין, קערה שטוחה גדושה עד גדותיה חלב וערב רב של עכברושים צובאים עליה ומלקקים בתנועות לשון מהירות מן המנחה. למרות כל ההערצה המושפעת עליהם, ראשיהם מוחזקים בתנוחת הגנה שפופה, כאילו מחכים לרגע שהברואים העיליים יתעשתו לפתע, יוכו בסנוורי הגיון וישאלו את אותן שאלות שמטרידות גם אותי כרגע. מה קורה לעכברוש שדורכים עליו ומה אני עושה פה.
גילה חוזרת כולה קורנת מהתלהבות על גבורתה כי רבה ועוד שואלת בהתגרות למה אינני נכנס פנימה לראות את הצלמים ולהתנסות בעכברושים במעלות קדושים. כשהצדקנות גוברת עליה היא עוד מפטירה: "כמה כסף שילמנו בשביל להגיע לכאן ואתה מתעצל להיכנס". כדי להשיב כגמולה אני שואל אם נזהרה שלא לדרוך על הגללים.
המקדש קרוי על שם קרני מאטא שזו התגלמות של דורגה. דורגה ואין סיבה להלאות אתכם במבחר תחליפי השמות שלה נוצרה בהזמנה מיוחדת כדי להילחם בשד ערמומי ורשע שהטיל אימה ופחד בעולם. אותו רשע נולד מזיווג מלך השדים (האבא) עם בופאלו (האמא) ואביו סחט הבטחה מתסלחו לי שכחתי (אח"כ בדקתי- בראהמא) שאף גבר או שד לא יוכלו להרגו. הטרימיומוירט התחכם לו ויצר אלה לוחמת מתצרופת האלות לאקשמי, פארואטי וסאראסואטי. אלים תרומיים עיצבו כל אחד חלק מגופה (כל אחד וההזיות שלו) ואחרים תרמו לה כלי זין. השד המנוול לא הבין מאיפה זה בא לו לפני ששבק חיים לכל אגדה. כמו כל מוסד, ליצור קל מאד, לפרק אי אפשר. דורגא השתלבה בפנתיאון וחוגגים לכבודה מספר הזדמנויות, שכן ההודים מתים על סיפורי בתחבולות תעשה לך צרות ובתכסיסים תפתור אותן. מגילת אסתר שלנו תפורה לפי מידות הסיפורת הזו ולא פלא ששם אלוהים לא נזכר בה.
האלים ההודים מיצגים את הטוב ואת הנכונות להיטיב עם אנשים, אין אל רע. את הרוע הקצו ההודים לשדים. כאשר השדים מצליחים, לרוב זה קורה בגלל שלומיאליות של אלים, גם ברמות הגבוהות ביותר. ואם כדי לנצח נחוצה ערמומיות מזעיקים בן אדם, שגם אם צדיק בדורותיו מוכן ללכלך ידיים כשהאלים מבקשים. ההודים המציאו את הצדק ואת ההפי אנד הרבה לפני שנולדה הוליווד ונצחונם של האלים תמיד מובטח, בהגדרה.