נסיעה להודו 2007 / 15

צהריים, אני נאנס לחפש במסעדה מומלצת לונלי פלאנט בצפיפות מזהירה. בכניסה למסעדה חייבים לדלג על תעלת הביוב הפתוחה ולהודות לאלוהות ההודית, שפינתה לנו שולחן אחרי חמש דקות בלבד. חבורת בני בקר חונה ברחבת הכביש הפתוחה, צאצאי העדר, שחזה הנביא יחזקאל בחלומותיו. הם אפילו שכחו איך מעלים גירא ומזלם שריחות המסעדה והביוב לא מעוררים אצלם פנטזיות למזון.
הויכוח על גורל בני בקר משוטטי בשווקים הפך לאחרונה לשאלה לאומית בוערת ומעורר מהומות בפרלמנט. אנשי עיר מגדלים בני בקר ליד ביתם, מאכילים אותם בפינות רחוב ומניחים להם לרעות בכבישים. את הלילה הם מעבירים ליד הבית על מדרכה או כרכוב בצד הכביש ושם גם חולבים אותם לעת בוקר. על כך אין מערערין, נשמע הגיוני, כמעט היגייני.
הבעיה מתחילה כאשר פרה מתיבשת או כאשר נולד פר זכר ואז לבעליו אין אינטרס להאכילו. או אז הוא משחרר אותו מהתחיבויות ומשלח אותו לקבץ מזון מרשות הרבים. בארץ שבה אנשים מתפרנסים מחיטוט בזבל, אין לבני בקר תקוות גדולות. אז יש חסידי בהמות העולם שמאכילים אותם בתור מצווה ואחרים שמנהלים חוות לפרות בגמלאות, אבל זו טיפה בים.
מציעים המוסלמים בפה מלא: "תשחטו אותם" או לפחות תוציאו אותם מתוך הערים. מזדקפים הלאומנים ההינדים על רגליהם האחוריות וצועקים כי לא תקום ולא תהיה אפליית פרות בארץ הנדית והנושא נהפך לסוגיה של תודעה לאומית, האם הודו ארץ הנדית אם לאו.
פרופסור מכובד הוכיח על פי כתבים הינדיים כי האיסור על השחיטה הוטל במסגרת מאבק הבראהמינים נגד השתלטות הבודהיזם. איומים על חייו מנעו בעדו להמשיך להפיץ את דעותיו ברבים ומאפיינים את המודוס אופרנדי השורר בהודו.
הפסטיבל כולל מטס אווירי בשעות אחר הצהריים המוקדמות וגילה לא תוותר. בחג העצמאות שלנו לבה גס במפגני שוביניזם כאלו ואילו פה המפגן ההורמונלי משתלב בהרמוניה עם מרוצי גמלים ותחרויות יופי לסוסים.
יוצאים מהבית בשלוש בצהריים, תופסים תוקתוק למקום שההמון נוהר אליו וכבר אין חניות. יורדים בחצרות בנין המשטרה ומתמקמים, אני תחת הצל הקרוב וגילה בנקודת תצפית אופטימלית. שעתיים אח”כ, אני כבר לא בטוח שקיים העפר תחת כפות רגלי וגילה צמודה אלי חזק שלא להיגרף עם הזרם. חותרים על נפשנו החוצה, תופסים תוקתוק שהביא זה עתה חמש נפשות ובורחים לכיוון ההפוך. בשש אם אינני טועה נשמעה שריקת סילונים לרגע קט וחסל והמפגן קם ונהיה, בלעדינו.
נוסעים מחוץ לעיר לחגוג על עוד פרה קדושה, חזות השקיעה מבעד לדיונות החול הקרויות סאם דיונס.
קודם זלזלתי בנוראיותו של מדבר תהאר ועתה ההזדמנות לחזור בי. דיונות חול מגולפות בידיו האמונות של הרוח מתעכסות ברכות לתוך האופק וחבורת גמלים משהקת תחת ידם של בני תשחורת ממתינה לשאתך תמורת סכום מופקע אל תוך השקיעה. החוכמה היא לפענח כמה נמוך זה נמוך, שכן אפקט תיירות השפע כבר יצק פה דפוס תמחיר ממאיר.
תמורת יותר ממה שהגיוני, בעזרת תיווכו של הנהג (ואולי בגללו) שוכרים גמל אדיר, רתום לחצי עגלה שטוחה ומתגלגלים אל הדיונה הגבוהה. גמלים נוחרים מכל הכיוונים בקצב המתון של טפיחת טלפים על החול והילד הנוהג שומר דיסטנס לצידנו. ההעפלה לדיונה היא כבר סיפור אחר. אסור לתקוף אותה ישירות כי הגלגלים שוקעים והמנוע נחנק ובעל החי איננו מסוג הנעלבים ואינם יורקים. מתמרנים איפה על הצלע באלכסון ואת המטרים האחרונים עושים על טלפינו שלנו.
לאורך שדרת הגב של הדיונה פזורים תיירים ובהמות צופים אל הקמרונות המתגלגלים מאתנו והלאה ומתפעלים מתפוחי סדום אחדים, שהצליחו להכות שורש בשממה. מימין, השמש מתכוננת להצגה האחרונה של היום ואוספת אוויר לקראת הצלילה הארוכה במעמקי ים החולות.
גילה מלקטת צרור הוכחות כשהשמש נוטשת את משמרתה ונופלת לתוך האופק, פרווה. חושך עוד אין וכיף לומר אמרתי לך, אבל אני שותק. החיה מנחרת במתינות חזרה אל בית הארוח של הכפר וממירה אותנו בצמד אחר של משוגעים לדבר, כאלה שמעדיפים את הדיונה דוקא כשיורד החושך. מציעים לנו להישאר לערב הווי עם ארוחה במונחי הבטחות מוזילות ריר. לרוב מתגלגלת הפרוצדורה השכיחה, שגילה אומרת "כן", אני שותק "לא" ואם גילה לא במיוחד רעבה (היא סובלת מסוכר מיותר) אנחנו בפנים. הפעם הדרישה הכספית כל כך חצופה, שמתחילים להפנות גב. הנהג נזעק להציל עוד אחד ממיודעיו והדרישה צונחת אפיים ארצה ומתיצבת על כרעי הגיון כלשהו.
מנהלים מו"מ דרך הנהג וגילה נוגסת קשות במתח הרווחים של האמרגן ויושבים במעגל להמתין למופע ריקוד. האסימון ירד, כשהבחנו במכוניות רגילות חונות ממש לרגלי הדיונה ומקפחות את פרנסתם של חמרי הגמלים. במקור נטען באוזנינו, שאפשר להפליג לשם רק על גב גמל.
כשהכסאות התמלאו הלהקה מתחילה בפעולה, חזרה מא' עד ת' על מה שראינו באודאיפור רק בלא הזקנה המכושפת ההיא.
משפחה הודית מארה"ב הגיעה לטיול שורשים עם הנוער מיושבת לצידנו. מדורה מספקת מקצת מהתאורה, שהשמש נטלה עמה בדרכה.
בגמר המופע אנחנו על הרגליים בדרך למכונית. שנינו סבורים, שהקרבנו די והותר זמן ומזומנים בכפר הזה. שחקני הלהקה ממתינים ליד היציאה לקורטוב של הערכה ופניהם מתארכות כשאנחנו מסתפקים בחיוך עם מילים. הנהג מאחורינו משלים במקומנו ואחרי דיון פנימי השבנו לו את האבדה. אם יש לנו הכסף לשכור אותו, צריך להיות לנו הכסף לשמור על פאסון, כי הוא יגיע לכאן עוד פעם.
יום המחרת מוקדש לתחרויות ארבע רגליות באיצטדיון נוסף. שוב חוזרים המראות של בזיזת תחום המושב והודים שמוכיחים כי פיל לא ניתן לעייל בקוף של מחט, אבל הודים נראה שכן. אנחנו עומדים כשירכינו מתחכחות בחבל שתוחם את המגרש ובכל זאת נאלצים לחטוף תמונות בין כתפי המטורבנים שלפנינו.
הבוקר נוטף גבריות. תחרויות רכיבה, תצוגת הגמל ורוכבו השעירים והיפים ומשחק הוקי רכוב משוסע לגזרים כל שתי דקות ע"י השופטים בהחלטות משפטיות סבוכות.
חוזרים העירה מבלי לדעת אם שעירים באדום ניצחו את מזוקנים בשחור.
אחרי הצהריים של תרבות באיצטדיון שלנו. ראש העיר מנהל מופע אישי ומעניק מדליות ותעודות לכל מי שזז ביומיים האחרונים בשליחות הפסטיבל. מפקד הלהק והטייסת והבסיס והטייסים והסמלים נקראים בזה אחר זה לאורגיה של צילומים ולחיצות יד עם כבודו. חייבים להמתין לסיום הנאום כי האיש מאוהב בעצמו לחלוטין.
מוזיקה כפרית מצדיקה את המוניטין כאובססיבית ומשעממת להפליא ועל אף הישיבה החברית, כל נגן מנגן לעצמו. ריקודים חותמים את אחר הצהריים ומקבץ הדשדושים המוכרים בתלבושות המקובלות חוזר על עצמו. יוצא דופן ריקוד חיזור משותף/נפרד של מישהי מול רקדן, שדי לו בכפות ידיו כדי לנהל חד שיח מרתק עם הקהל. אתה חש בפוטנציאל המפעם בתנועותיו וטועם את האכזבה כשהמופע מסתיים מוקדם מדי.
מבלים את הערב אצל שוכני עפר דיונות של כפר נוסף, כי גילה עוד לא השתכנעה בסתמיותה של השקיעה. הגמלים מוכנים לשאתנו הפעם בחצי חינם, אבל עודנו זועמים על הכפליים ששילמנו אתמול, די באשמתו של הנהג.
מזעזע להיווכח, שהמקומיים חוסכים על רסן ומעבירים את חבל הניהוג של הגמל דרך נקבים שנחתכו בלחייו. משתרכים רגלית להנאתנו מעט לתוך האופק והשמש טומנת עד מהרה את פניה בחול מבושה ללא שום גרפיקה מיותרת.
בבוקר נוטשים לכיוון מזרח בכוונה להגיע לביקאנר שבצפון. זו נסיעה ארוכה וכדי להוסיף אתגר למכה, גילה מתכננת קפנדריה רצינית של הלוך ושוב לאוסיאן, כפי שמתלונן שפמו של רפיק.
כאשר מישהו נלחם את מלחמותי שלי אני מתעטף באדישות פסיבית כדי שהתבוסה תיפול כולה בחלקו. לנסוע ברור שניסע ושכרי יצא בתור טיפוס נגטיבי אם אתנגד. אני יכול רק להציע את שיפוטי הטוב, לכאורה בתור אישיות ניטרלית ולקוות, שהצביעות לא תחשף לעין השמש בלהט השיקולים. "מקסימום נישן בישוב על אם הדרך" פוטרת גילה את חששותיו של רפיק במחי הגיון מוחץ.
שעות רבות מוקדשות לנסיעה ומעט מאוד כתוב אצלי אודותיה.
סוף סוף אנחנו שטים באזור דליל, כמובן יחסית לאחרים והנהג יכול להעמיק ללחוץ מבלי להסתכן בעימות עם בן בקר בעל מודעות גבוהה מדי לזכויותיו או כלב שהכביש נעים לו למרבץ. המשאיות דוהרות גם פה והסחורה הלוהטת אגורה בבאלות אדירות, שמתפרסות כמו מרבצי שומן ממתניהן ומעלה עד הרחק מעבר לגביניהן. יבול החציר משנע את עצמו לדעת ברחבי רג'אסטאן ומכריז על נוכחותו עוד בטרם ניתן לזהות את המשאית הרכונה תחתיו.