נסיעה להודו 2007 / 10

הגיעה עת יציאה לסיורים מחוץ לעיר. שכרה של לינה במרכז העתיק הוא ניתוק משירותים שמציע הקטע המודרני. לא נתקלים במוניות וגם לא מזהים סממנים חיצוניים לרכב כזה ונאלצים לשכור את שירותי המלון.
כרגיל, תוקפים עם רשימת דרישות היפראקטיבית ונענים במגבלת קילומטרים עד שמגיעים לעמק השווה. היום חוגגים את יום הרפובליקה וקו אדום נמתח לאורך הסמטה, סימן יתום, שמפר את שגרת העיר העתיקה. ואולם כשחורגים לתחום העיר החדשה נתקלים בשיירת עגלות רתומות לשוורים הומות ברעש פטפוטן של עשרות תלמידות הכיתות העליונות בכיסויי סארי בוהקים.
אירועים אזרחיים מסוג זה, שמוצנחים מלמעלה בהעדר ביקוש עממי חייבים לשאוב כוח אדם מאורגן והמקור הנוח והזמין ביותר אלה תלמידי בתי הספר. משתחלים בזריזות לפני שמתחיל הפקק הגדול ונסים אל מחוץ לעיר.
מסתגלים לאיטנו למושבים המזמינים, אך מהר מדי מגיעים למטרה ראשונה. נאגאדה (20 ק"מ צפונה) שימשה במאה ה- 11 בירה אזורית וכיום נותר שם מעין גן מקדשים קטנים בדרגות שונות של הרס. פרט למבנה הקופה אין כל ישוב בסביבה. אירופים חמורי סבר מצוידים בספרי תייירות, מצלמות, וידיעה עמוקה משלנו עוברים בשיטתיות ממקדש למשנהו חולצים נעליים במקום שצריך ומתעמקים בפיסולים, שכנראה אומרים להם משהו. המקדשים בנויים על רמפות שמנשאות אותם מעל משטח המים שמדי פעם כנראה מגיעים.
שבים לנוח במכונית לקראת האתר הבא, 30 ק"מ מרחקה משם.
חוצים ישוב שמעיק מקרוב מדי על שני צדי הכביש ונעצרים ליד חומה גבוהה עתיקה. מקבץ אנשים, תור זו לא מילה הודית ממתין ליד השערים. ממתינים גם אנחנו, קצת יוצאי דופן, כי כל אדם מחזיק בידו מנחה ורק לנו אין כלום ביד. שואלים ומבטיחים לנו שפותחים מיד, דוקא אנשים מודרניים דוברי אנגלית טובה. מהצד, חנויות למכירת מנחות עושות עסקים טובים. השער נפתח ע"י משגיח, שנוזף בנו על שלא חלצנו נעליים. מצייתים. סימן טוב שלא עומדים לזרוק אותנו.
התקדמות רבתי על גבי שטיח, שפעם היה אדום ונקי יוצרת תור אמיתי, שנשמר בקנאות לא טבעית. תור זו כנראה תופעה שמזוהה עם דת. משגיחים סוקרים את העומדים מדי פעם, מתעכבים לרגע עלינו כי חוץ מאתנו אין זרים. מתמזגים, לבנים וקצת גבוהים מהממוצע, מביטים בסקרנות על מבני האבן ולא ממש מתמקדים בבקשות, שאנו אמורים לשטוח בפני קרישנה, כמובן, אם התור יואיל קצת להתקדם. חשים הזדהות עם משפחה מעריצה, שהגיעו ממומבאי והם מתנדבים להסביר לנו, שבמקדש אתה נע במסלול מעגלי מקיף משמאל לימין.
לכל בית אב הודי אל נבחר מהשורה הראשונה, שאבות אבותיהם אימצו לפטרון והם פוקדים את מקדשו בכל ארוע משמעותי בחייהם. האומה ההודית תדיר על גלגלים הודות לחבל הטבור הכרוני הזה, שעובר בירושה מדורי דורות. אנחנו כאן בצורה אקראית, אבל המקומיים כבולים למורשת ואין להם חופש בחירה.
האיטיות מטריפה. כל אחד נעצר בפתח, מוסר את מנחתו לכהן שעל הדלפק ובתמורה זוכה לפס צבע (טיקול) על מצחו. אז הוא רשאי לפנות לצלם האל הישוב כשלושה מטר פנימה, מביא יד למצחו ולדלפק במחוות הכנעה או חובט את מצחו ישירות בדוכן והוגה בינו לבינו את המסר שהכין. חשים קצת לא בנוח בשל העדר מנחה. זה מעיד על חוסר רצינות ולכן פורשים וצועדים לצידו האחורי של היכל הפסל כדי לחזות בו בלי הפרעה. המקדש דרך אגב הוא של קרישנה, כלומר וישנו והוקם במאה השבע העשרה. התבלבלתם בשמות? אז רק רגע. את הקטע הבא שיכתבתי מספר פעמים, כל פעם שהבנתי עוד דבר מה שקודם לא ידעתי.
קיימת על פי ההינדואיזם המודרני ישות עליונה שהיא חזות הכל (בראהמאן) ואשר אדם אינו מסוגל להכילה. מעבר לכך אין תמימות דעים לגבי הרכב הצמרת הנמוכה יותר, אך מוסכם שהמשתתפים בצמרת הזו נגישים יותר לאנושות ומחלקים ביניהם את כל טווח האספקטים של הישות העליונה. פסלים בעלי צואר אחד הנושא 3 ראשים, כל אחד בכיוון אחר מיצגים גישה אחת למושג הזה ואז 3 הדמויות הן בראהמא, וישנו ושיווא.
גישה אחרת מחלקת את האספקטים בין חמש דמויות, שכוללות נוסף על וישנו ושיווא גם את סוריה (אל השמש) ואת גאנשה ובמקום בראהמא את האלה האם דווי. המקבץ כולו מופשט מדי ועל כן אינו נושא לפולחן, אלא אנשים דולים מתוכו דמות להתקשרות אישית, שזוכה אצלם לשדרוג על פני האחרות.
כ 70% מההינדים מאמינים בעליונותו של וישנו עד כדי בלעדיות (כך כותב אוהד וישנו). בראהמא כמעט איננו פעיל ואילו על פי אחרים, שיווא הוא האלוהות העליונה. מבין המאמינים בחלוקה מחומשת מצויה עוד קבוצה משמעותית המאמינה בעליונות האלה האם.
דרך אגב, מה שטען באוזני הנהג המאוחר יותר הוא, שוישנו נחשב אלם של הברהמינים והמעמדות ההגבוהים ושיווא מזוהה עם עמך.
בעקרון, וישנו הוא היחיד, שמיוחסת לו תופעת ההתגלמות.
אחת לתקופה, נוצרת סכנה לקיום האנושי ווישנו מתגלם בדמות יעודית ויורד לעולם להצילו מרעתם של זדים. מוכרות 10 התגלמויות והרוב מקבל שאינן שוות ערך. הנעלות ביותר נחשבות קרישנה, רמה ונראשימה (שהוא חצי אריה, חצי אדם). גם בודהא למשל מוכר כהתגלמות של וישנו ואולם ברמה נמוכה יותר. לעומתו, דוקא רישאבדב של הג'אינים ממוקם בעשיריה הפותחת. שלוש ההתגלמויות העיקריות מתפקדות כדמויות אלוהיות לכל דבר והערצתן שוות ערך להערצת וישנו, אך קרישנה בכל זאת ראשון בין שווים.
מעריצי שיווא וגאנשה מנסים לאמץ אף הם את שיטת ההתגלמות ויש לכך התנגדות של טהרנים. מה שיש לשיווא הוא מבחר רב של שמות ותארים ואביזרים שמסמלים את תכונותיו.
הדרישה הבסיסית היא לאלוהות שמעורבת במהלך החיים, וידה רב לה בהגנה ובסיוע. זהו אל המשפחה, הקול-דווה שהוא ומאמיניו קשורים קשר בל ינתק של חובה ומחויבות. בנוסף, אדם זקוק לתמיכה אישית חמה יותר מעבר לקשר הרשמי שמחייב את המשפחה ולכך ישנם אלי הקו השני, האשתא דוותה. לרוב אלה אלות כי הנצרכות הן בעיקר נשים שמחפשות תמיכה רגשית. כשחושבים על הבתולות הקדושות של העולם הקתולי ושלוחותיו כמו פאטימה בפורטוגל, גואדלופה בספרד ובמקסיקו סיטי, לורד בצרפת והבתולה השחורה של פולין או להבדיל פולחן רחל ולאה ועוד צדיקות מהמיתולוגיה היהודית מבינים כי סדנה דארעא חד הוא.
כמובן שזה לא כל הסיפור, שהרי הודו מציעה מבחר גדול עד אדיר של אלוהויות בסיסיות על יסוד כל מיני השתיכויות אתניות.
הינדואיזם בבסיסו מאמין באל עליון אחד ועל כן למה שלא ייחשב דת מונותיאיסטית. השאלה היא מה קובע, העקרון או הפרקטיקה. אם הפרקטיקה בכל הדתות המונותיאסטיות מכירה ביותר מדמות משפיעה אחת, (מלאכים, שדים, נביאים) ההבדל הוא בעצם שאלה של כמות.
עוד הכללה מענינת לגבי כל הדתות זו הדוסיטריות של המסלול אל-בן אדם בן אדם-אל. כשם שאלוהות מקבלת מימד אנושי, כך בן אנוש מקבל מעמד אלוהי. ביהדות, יעקוב מתאבק כשווה מול שווה עם מלאך ואליהו עולה בסערה השמימה. מהותו של ישו מעוררת ויכוחים מרים לפני שדמותו מתקבעת כחלק מהאלוהות ומריה מתגלה מדי פעם מחדש לרועי צאן בעלי חוש דתי מפותח.
התחלנו בקרישנה ונסיים בו. הוא בא לעולם כדמות אנושית. כנער גידל עדר פרות, וכבחור יצא לו שם של דון ז'ואן ופרחח. כבוגר, הצטיין ביכולות מלחמתיות מופלגות וכבן אדם הוא גם נפטר. אז הנה, ישו לא האל הראשון שנפטר.
היו יוונים שראו בו בן דמות של הרקולס. אם, כמוני לא ידעתם, הרי שבין השנים 180 לפנה"ס ועד 10 לספירה שלטו הסלאוקים במרבית שטחה של הודו כמעט עד מומבאי והפילים שנלחמו נגד המכבים, התחילו את מסעם מכאן. מספר גרסאות מציעות מועמדים בני זמנים שונים לתפקיד קרישנה, כך שאין זה אדם מסוים.
כצפוי, קיימת גם אסכולה שמאמינה דוקא בקרישנה כאל עליון בעוד וישנו אחת מהתגלמויותיו. הפסל שראינו צבעו שחור, אולי כי פרוש השם קרישנה בסנסקריט הוא שחור, כהה ואולי כי העץ התכהה במשך השנים.
מתהורה, תחנת רכבת בין אגרה לדלהי נחשבת עיר הולדתו והוקמו בה מקדשים לכבודו. כאשר אורנגזב כבש אותה בסוף המאה השבע עשרה, הוברח הפסל המסוים והובא לכאן (אל תצפו שאחזור על שם העיירה) 50 ק"מ צפונית מאודאיפור.
בהמשך הדרך נכנסים לעבר כפר אמנים יזום בידי הממשלה. יום הרפובליקה היום ועל כן הפקידואמנים בחופשה והכפר סגור. הנהג שמדווח בכל רגע על מקום המצאו ועל הקילומטראג' מקבל אישור לפצות אותנו בהעפלה אל ארמון המונסון. עוצרים ליד מזנון קטן והנהג מביע בעזרת הידיים "רק רגע”. מצטרפת אלינו אחותו ובנה הקטן ולא שזה תרם לנו הנחה כלשהי כשקנינו מהם. הדרך עוברת בתוך שמורה וחייבים בדמי כניסה וכמובן שהאצילות מחייבת אותנו לשלם עבור כולם.
מגיעים לאתר מוזנח ובזכות יום החג אין שומר בשער ולא דמי בקשיש. עולים ויורדים במבנה נישא על פי תהום שבנה אחד המהרנות לשמש לו מצפה כוכבים. האיש מת קודם זמנו והמבנה שומם. בכל זאת תקופתנו מתגמלת יותר, על מה בסך הכל יכול היה אדם עשיר להוציא על תחביביו אז לעומת היום. אם אתה אדם שנהנה מעיסוק בתחום מיוחד, אתה מוגבל על ידי ההתפתחויות בנות זמנך. אם אתה נהנה מזה שיש לך יותר מאחרים אתה מוגבל לדברים שבני זמנך צורכים. אז תעשה צרכיך בבית שימוש מזהב, תצרוך הרבה ממה שאחרים צורכים מעט, יהיה לך הרבה ממה שיש לאחרים מעט, כולל נשים, אבל תמיד תצטרך לאחרים כדי להראות שלך יש יותר.
בקיצור, לא לקנא בעשירים כי תיאורטית לפחות, אושרם בעושרם תלוי בנו.
יורדים לעבר העיר לאורך מאגר מים שעל פי השמועה מפרנס תנינים. גם הוא ברשימות של גילה ואפשר לציין וי, עברנו.