נסיכה סודית- פרק 15

רצתי לפול. "הוד מעלתך, לאן הלכת?" הוא שאל אותי בדאגה. "לפגוש מישהו" אמרתי לו. "את יודעת כמה זה מסוכן?" הוא אמר. "פול, להזכירך, אני יכולה להחליט על עצמי" אמרתי לו. "את יודעת כמה ההורים שלך היו כועסים?" הוא אמר בלחץ. "מה זאת אומרת?" שאלתי אותו. "הם לא יודעים.." הוא אמר. חייכתי וקפצתי עליו. "תודה תודה תודה, פול אתה הכי מדהים בעולם!" אמרתי לו בחיבוק. "הכל בשבילך, הוד מעלתך" הוא אמר והשתחווה קידה קצרה. "פול, על מה דיברנו?" שאלתי אותו. "אני לא אשתחווה, סליחה" הוא אמר בחיוך. חייכתי. אני שמחה שדיברתי עם איתי. אני אבוא לבקר אותו פעם בשבוע. אני אנסה לפחות.
חודש עבר. ההורים שלי גילו לגבי הטיסה שלי לישראל, והוסיפו לי עוד שני שומרים. לא ידעתי מה עם איתי. הרגשתי שפספסתי משהו בינינו. ולמרות כל המחשבות, דפיקה אחת בדלת וכולן נעלמות. התעלמתי. לא רציתי לפתוח. "אלינור, זו אמא שלך" שמעתי את קולה הרך של אימי מאחוריי הדלת. "מה?" שאלתי אותה. "אנחנו צריכות לדבר" היא אמרה. "אין לי על מה לדבר" אמרתי. "אלינור, יש לך מחויבויות, את נסיכה, את לא יכולה בגלל דבר כה פעוט לשכוח את זה" היא אמרה. "כה פעוט? כה פעוט? אמא, זה לא דבר 'פעוט', ולהשתמש במילים גבוהות לא הופך את זה לפחות נורא. זה עניינכם עם מי אני נפגשת? או לאן אני טסה? במשפחות רגילות אמורים לשמוח שיש קשרים חדשים אבל אתם? כולאים אותי בארמון!" אמרתי לה. "אנחנו לא משפחה רגילה אלינור, את בת מלוכה, ואת צריכה לשמוח בכך. אנחנו סולחים לך על הטיסה, אנחנו נפטר את השומרים, אבל רק אם תתלווי אליי" אמא שלי אמרה, פתחה את הדלת והושיטה לי יד. "אוקיי" אמרתי לה.
הלכנו לחצר המלוכה. שמעתי את הצחוק של אבא שלי. "יש לנו אורחים?" שאלתי את אמא בלחש. היא הנהנה. "מי?" שאלתי אותה. "בני מלוכה ממנובה" היא אמרה. מנובה.. בני מלוכה? ממתי אנחנו חברים של בני מלוכה ממנובה. "או, הנה הבנות הכי יפות בממלכה" אבא שלי אמר בחיוך. חייכתי חיוך מזויף. "הו, שלום דיאנה, כמה זמן לא ראיתי אותך" אישה מטופחת ומחויכת פנתה לאמא שלי. כנראה המלכה. "אלינור, כמה שאת יפה" היא פנתה אליי בחיוך וחבקה אותי בעדינות. "תודה, גם את נראית מדהים" אמרתי לה בחיוך מזויף. "הו תודה" היא אמרה בחיוך וצחקה. התיישבנו חמשתנו בשולחן שנמצא ליד הבריכה בחצר, לא דיברתי יותר מדי, רק חייכתי כשאמרו לי מחמאות, והשבתי מחמאה, למרות שהכל היה שקר. "הו, והנה הבן שלנו, הוא פשוט היה באירוע בממלכה שלנו אז הוא איחר קצת" האישה אמרה. "איזה בן יש לי.." האיש, המלך, מלמל לאבא שלי. כולם הסתכלו עליו, אני הייתי עסוקה בלזניה האהובה עליי שהוגשה היום. "איך היה?" המלך, שהבנתי שקוראים לו כריסטיאן, שאל. "כרגיל" הבן אמר ונאנח. הקול שלו היה צעיר. הרמתי את המבט שלי וראיתי בחור יפה תואר. כמעט נחנקתי מהלזניה. "תכיר, זו אלינור, ביתי, אלינור, זה אדוארד" אבא שלי אמר. פשוט בהיתי בו. מזמן לא ראיתי בן מלוכה יפה. "נעים להכיר" אדוארד הסתכל עליי בחיוך יפיפה. "גם .. לי" אמרתי בחצי חיוך. ההורים שלנו דיברו ואנחנו רק הסתכלנו אחד על השני. לא הוצאנו מילה. "אלינור, אולי תראי לאדוארד את הארמון?" אמא שלי אמרה והסתכלה עליו. "בשמחה" אמרתי וקמתי. הוא קם מיד אחריי. הלכנו יחד לחצר האחורית והתיישבנו ליד הבריכה האחורית. "מזמן לא ראיתי בנות מלוכה יפות כמוך" הוא אמר כשהתיישבנו. חייכתי. "זה בדיוק מה שחשבתי עליך" אמרתי לו. "שמעתי שאת מרדנית" הוא אמר בחצי חיוך. "אני פשוט אוהבת להחליט החלטות בעצמי" אמרתי לו. "זה בסדר, גם אני כזה" הוא אמר בחיוך. "אה, חשבתי שאתה הולך להרצאות לי עכשיו לגבי זה שאני נסיכה ויש לי מחויבויות.." אמרתי ונאנחתי. "אני זוכר בעל פה את השיחות שלי עם אבי לגבי זה שבעתיד אני אצטרך לשלוט על מנובה אני אצטרך להיות אחראי וכל זה.." הוא אמר. חייכתי. אולי יש לנו יותר דברים במשותף.
דיברנו ודיברנו, השעה הייתה כבר מאוחרת. הסתכלתי על השעון הענקי שתלוי בכניסה לארמון. "שתים עשרה כבר" מלמלתי. הוא הסתכל עליי מופתע. "שתים עשרה?" הוא שאל וקם. "ההורים שלי עוד לא קראו לי, אני צריך לבדוק את זה" הוא אמר והושיט לי יד. נעזרתי בו וקמתי, ושנינו הלכנו לחצר הקדמית. "אמא, איפה ההורים של אדוארד?" שאלתי את אמא שלי. "הם הלכו.. הם אמרו שהוא יחזור לבד כשהוא רוצה" היא אמרה וחייכה אליו, והלכה. "אז.. אתה הולך?" שאלתי אותו. "אני יכול להישאר? רק אם את מסכימה, כמובן" הוא אמר בחיוך והסתכל עליי בעיניים הירוקות שלו. הנהנתי. הוא חייך חיוך רחב יותר, ועלינו לחדרי האורחים. "טוב, אז זה החדר שלך" אמרתי לו. הוא חייך. "תודה" הוא אמר והסתכל עליי. "על מה?" שאלתי אותו. "על כלום" הוא אמר והסתכל על החדר.
"גברתי, יש בשער מישהו שרוצה לדבר איתך" אחת המשרתות, מליסה, התפרצה לחדר ואמרה לי. "היי הוד מעלתך" היא אמרה במהירות והשתחווה. "בלי השתחוויות, ובלי כינויים, בבקשה"הוא אמר לה. חייכתי אליו. "מה?" הוא שאל בחיוך. "כלום" אמרתי. "את יכולה להכניס אותו לפה" אמרתי לה. היא הנהנה ויצאה במהירות מהחדר. "וואו, איזה סופה יש פתאום בחוץ" אדוארד אמר והסתכל על החלון הגדול. "בחיים לא הייתה כאן סופה כזו" אמרתי. "תמיד יש פעם ראשונה" הוא אמר והסתכל עליי. שמעתי דפיקות בדלת. "הוא פה, להכניס אותו גברתי?" מליסה שאלה אותי. "כן" עניתי. היא הלכה ונפתחה הדלת. "היי" שמעתי קול מוכר, וראיתי אותו. ראיתי את איתי.