נמר השלג -פרק 32- אחרון
"ראיום, בוא לכאן חתלתול קטן וחמוד שכמוך!"
חודשיים עברו מאז ובינתיים אני גרה עם שי וראיום. אמא ואבא באים מידי פעם לבקר ולעדכן מה קורה שם בבית; אפילו נדי בא איתם כמה פעמים. בפעם הראשונה שהוא בא איתם כל כך שמחתי לראות אותו, שקצת שחכתי שאני כבר לא ילדה קטנה וקפצתי עליו בחיבוק ענק, ושנינו נפלנו אחורה ולא הפסקנו לצחוק.
אני עדיין לא מבינה איך אבא הצליח לשכנע את אמא, אבל אני לא מתכוונת להתווכח על זה. ראיום צבר תאוצה והתחיל לזנק לעברי בזמן שאני התגלגלתי הצידה כדי לחמוק ממנו. הוא נחת והביט סביבו בבלבול, כאילו תוהה איך הצלחתי להתחמק ממנו. הוא הסתכל עליי ונהם, נעלב. התחלתי לצחוק ובדיוק באותו רגע שי יצא החוצה וראה את שנינו. הוא התקרב אליי לאט ועטף אותי בחיבוק אחורי. הנחתי את ידי על ידיו.
אני זוכרת שהתחלה חשבתי מה היה קורה אם לא הייתי מתעקשת ויוצאת לטיול עם הוריי; לא הייתי מכירה את ראיום ומטפלת בו. אולי עד עכשיו הוא כבר היה מת מהחתך שהיה לו. לא הייתי מכירה את שי ומרגישה כלפיו את כל הרגשות האלה.
'הכל היה ממש שונה מהמציאות שיש עכשיו. אולי אפילו גם קצת משעמם…' חשבתי לעצמי. שי סובב אותי לעברו והביט בעיני. לפעמים המבטים שלו הרגישו כל כך עמוקים, עד שהייתי בטוחה שהוא יוכל לקרוא את מחשבותיי. "מה קרה?" הוא שאל. מה קרה?! אני סתם הבנאדם הכי מאושר בעולם. חייכתי לעברו והעברתי את ידי באיטיות בשערו. "סתם, חושבת עלייך ועל ראיום…"
"הו, אז שתדעי שאין בנינו כלום, מבטיח. למעשה אתמול הוא כמעט ניסה לאכול אותי." עכשיו כבר ממש לא יכולתי לרסן את צחוקי, הוא פשוט התפרץ מתוכי.
"דיי, אבל למה את צוחקת?" שי שאל בתמימות וזה רק הגביר את צחוקי. כשנרגעתי לבסוף הוא אמר שהוריי צריכים להגיע היום בערב ושהגיע הזמן שאני אבריז פעם אחת לסאלם. אני רק השבתי לו בנחת שאחרי הכל הוא זה שסידר לי את העבודה ושסאלם גם סומך עליי שאני אבוא ואודיע מראש כשלא. "אי אפשר לזלזל באנשים ככה סתם שי."
הבעה עצובה עלתה על פניו. "אבל את פחות מתייחסת אליי, אני מרגיש נבגד." ליטפתי את לחיו כאילו אני מלטפת ילד קטן והשמעתי 'אוווו' חלוש לעברו. הוא גיחך.
"אז סיכמנו? היום בשש תהיי מוכנה. את דחית את זה כבר פעמיים." הוא אחז במותניי וקירב אותי לעברו, ואז העביר את אחת מידיו על בטני. מיהרתי להשפיל את מבטי ולהירגע לפני שסומק יעלה על פניי. "אם לא תגרום צרות היום," אמרתי ומיהרתי להתרחק. קול רטינה בקע ממנו. "אין בעיות, נערת-נמר, את עוד תשמעי ממני!" הוא צעק לעברי. עשיתי חצי סיבוב והפרחתי נשיקה באוויר. "נקווה שרק טוב!"
כן, זו היתה החופשה הכי טובה שהיתה לי. ונקווה שתמשיך כך.
תגובות (0)