נמר השלג -פרק תשע עשרה

בסופו של דבר לא ישנתי באוהל. אולי רק שעה-שעה וחצי (כשכבר נהיה לי ממש קר).
נתתי לראיום לישון. הוא בהחלט צריך וזקוק לזה. פירקתי וארזתי הכל בזהירות, משתדלת לשמור על שקט.
פתחתי את המחברת שלי ודפדפתי לסוף:
' ילדה ישבה בראש הגבעה. אור זהוב בעיניה.
"מי את?" היא שאלה אותי. עצמתי את עיני.
"איפה את נמצאת?" היא שאלה אותי. היא נעה לעברי, אך היא נראתה יותר כצל זוהר בחושך.
"אני-" '
המשך השורה נקטע. "אוי, אני חושבת שבטעות שרפתי את המשך הדף." אמרתי והבטתי בדף הקרוע.
פתחתי את תיקי ושלפתי ממנו צרור בגדים. הסתכלתי בחשד הנה והנה. דאגנית שכמוני, אין כאן אף אחד.
הסרתי את מעילי מעליי. הקור שאפף את גופי התחזק וצרב. התעלמתי ממנו.
הלכתי אל בור המים שראיום שבר בשבילי אתמול. עכשיו הסרתי את כל בגדיי ונשארתי רק עם בגדיי התחתונים.
שפכתי בעדינות מעט מים כל פעם על גופי. הקור גמר עליי.
מעט מין המדורה עדיין דלקה (באורך פלא ניסי של ממש). מילאתי סיר במים קרים והחזקתי אותו מעליה, מקווה שהמים יתחממו מעט.
השיטה הזו לקחה יותר זמן, אך זה היה יותר נעים להתקלח עם מים פושרים-חמים מאשר קרים.
כיסיתי את גופי בחולצה סגולה עם הכתובית: love the moment בצבע שחור. מתחתי את השרוולים הארוכים עד פרקי ידי והשחלתי את רגליי בתוך מכנסיים רחבים בצבע חול. שמחתי על כך שבגדיי אמנם נראו פשוטים אך היו תרמיים.
לא היתה לי מגבת – חיסרון נוסף בכך שהחצי השני של הציוד של היה בתיק של אימי – אז פשוט סחטתי את כל המים משערי ואספתי את כולו אל תוך כובע הפונפונים שלי. גרבתי את גרביי ולבשתי את מעלי חזרה. התענגתי על מעט החמימות שחזרה אליי.
שיטחתי מעט שלג והתיישבתי עליו בישיבה מזרחית. הנחתי את ידי על ברכיי. אני אוהבת לעשות מדיטציות. אמא שלי תמיד היתה עושה איתי גם.
שאפתי אוויר באיטיות ועצרתי אותו בתוכי. כעבור שנייה נשפתי אותו החוצה. חזרתי על הפעולה הזאת שוב ושוב בעיניים עצומות.
"היי ראיום," אמרתי מבלי לפקוח עיניים. יכולתי לשמוע את טפיפות צעדיו על השלג. פקחתי את עיני והבטתי בו. הוא ישב-נשען על רגליו האחוריות והסתכל עליי.
"מה?" שאלתי מובכת. אני מדברת איתו כל כך הרבה זמן שאני שוכחת לפעמים שהוא לא יכול להשיב לי.
הוא נשף עליי, בעצבנות מעט.
"אתה הרגע נשפת עליי?" התרגזתי. הוא פסע אל האזור בו היה מוקם האוהל שלי וחבט בו בכפתו.
"אתה מעוצבן על זה שלא הערתי אותך, או שאתה עצבני שהתעוררתי לפנייך?" אמרתי, ושעשוע קל היה פתאום בקולי. הוא זינק לעברי ושיתק אותי אל הקרקע. מלקק את פניי.
"איככ! ראיום!!" אמרתי בצחקוק. "תרד ממני!…" הוא המשיך בשלו ואני התחלתי לדגדג אותו.
הוא הפסיק ואני הרגשתי את כל גופו. הסמקתי קצת לרגע.
"מה קרה ראיום?" כפות רגליו הקדמיות נכרכו סביב צידי גופי, ממש כמו חיבוק. השבתי לו חיבוק חמים חזרה, ואז התנתקתי ממנו בזהירות.
"קדימה, הולכים?" הוא קם ונתן לי להעלות עליו.
חזרנו שוב לדרך.
"בו נקווה שהפעם נמצא מקום בו בטוח יש דגים! אני רוצה לאכול!" צחקתי והרמתי את עיני אל הדרך.
כעבור עשר דקות של הליכה, נדהמתי.
סוף האגם הקפוא נגלה לעינינו.