נמר השלג -פרק 12

לבן.
הכל בצבע לבן. אפילו הלבן בצבע לבן.
והכל רך וקריר…
ראשי היה מסוחרר מעט וכואב.
וקר.
פקחתי את עיני באיטיות והבטתי סביבי. הייתי קבורה למחצה בתוך השלג, כשארחק מעליי נמצאים בוודאי הוריי.
קמתי – נעזרת בידיי כדי לדחוף מעט את השלג . אדי קור רבים ייצאו מפי בכל נשימה שעשיתי. רעש קל נשמע.
ממש מולי, במרחק כמה צעדים (עשר, לכל היותר) ניצבה חיה, החיה ממקודם.
נמר השלג.
הייתי מהופנטת מעיניו והצורה בה הוא זז.
הוא התקדם במהירות לעברי, עיניו נעוצות ומבטו קר. אני יודעת שהייתי צריכה לפחד, לרוץ, לברוח משם ולחפש את הדרך למעלה, אבל משום מה לא פחדתי, פשוט נשארתי שם ונתתי לו להתקרב. נשארתי דוממת.
מבלי לעשות רעש, אחזתי במעיל הפרווה הלבן שלי והידקתי אותו סביבי, כאילו הוא יוכל להעלים אותי. הנמר חג סביבי. אפו הקטן רחרח את האוויר ולרגע חשבתי שהוא עומד לזנק עליי או משהו, אך כעבור רגע הוא פשוט הסתובב לאחור והתחיל להתרחק.
רציתי לזוז משם, אולי לעקוב אחריו, לראות לאן הוא הולך, אך עד שמצאתי את הכוחות לזוז, הוא כבר נעלם.

הייתי שמה לבד. בגלל השלג שירד לא יכולתי לראות את השמיים או את הנוף, אז לא ידעתי באיזה נקודה על ההר אני או מה מצב היום עכשיו, צהריים או לילה.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז הנפילה. התחלתי לתהות מה קורה עם אמא ואבא. האם הם דואגים? האם הם מחפשים אותי? האם הם עוד על ההר, או שמא הם החליטו לרדת ממנו?… המון שאלות התרוצצו במוחי ולא היתה לי תשובה להם. זו היתה הפעם הראשונה זה זמן מה שהרגשתי אבודה. והפעם אכן הרגשתי כך.
האוויר התחיל להתקרר יותר ובטני החלה לכאוב. הייתי רעבה. שיניתי תנוחה ומשהו התחכך בגבי. נזכרתי לפתע בתיק הגב שלי ומיהרתי להסיר אותו מעליי. ידיי היו רטובות מעט מין השלג ורועדות, אך בכל זאת המשכתי לחפור בתיק, נזהרת שלא לפגוע בחפצים החשובים שלי.
בערך באמצע התיק ידי סגרה על קופסא קטנה. שלפתי אותה במהירות ופתחתי. זו הייתה קופסת האוכל שאמא דחפה לי לתיק לפני שיצאנו מהבית. הודתי לאמא בליבי על שהתעקשה שאסחב אותה. היא אכן תהייה מועילה לי.
אדים קלים עלו ממנה. הקול שבקע מבטני הזכיר לי כמה רעבה אני והתחלתי לאכול לאט, מתענגת על כל ביס אך גם חוסכת אוכל. אני עדיין לא יודעת כמה זמן הייה פה.
הכנסתי את הקופסא חזרה לתיקי ושמעתי רחשים. הם הזכירו לי טפיפות רגליים,
הנמר. הוא בטח חזר. אחזתי את תיקי בשתי ידי חזק וחיבקתי אותו. המעיל שלי הסתיר אותי כמעט-לגמרי, אבל עדיין הייתה לי תחושה שהוא יכול לראות אותי. היה לו משהו בפיו, בטח חיה כלשהי שהוא צד.
כשהוא דידה לעברי שמתי לב שמשהו שונה הפעם מזריזות תנועתו. רגלו הייתה כנגררת אחריו וצבע אדום התערבב בפרוותו. חשש מסוים גאה בי ואני ניגשתי אליו. עזבתי מאחור את התיק והמעיל, והקור חדר את שכבות בגדיי.
הייתי קרובה מאוד. הושטתי את ידי, אולי כדי לנסות לקבל אות לאישור להתקרב ואולי כדי לראות איך הוא יגיב; בכל אופן הוא לא עשה כלום.
התקרבתי מעט והבטתי ברגלו. היא דיממה. "אתה פצוע…" לחשתי לאוויר הקר. התכופפתי על ברכיי ונגעתי בפרוותו. דם נספג בידי.