נמר השלג -פרק שש עשרה
חלק שני-
והיא הביטה במים הצלולים וראתה את פניו ליד שלה.
"אתה מוכן? אנחנו עומדים לצאת לדרך…"
פרק שש עשרה-
'בחיים לא תוכלי לנחש מה מצאתי כאן אמא.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז הנפילה, או מה התאריך היום, כבר איבדתי ספירה ממזמן, אבל אני חייה.
אנחנו נמצאים עכשיו באמצע אגם קפוא.. לא ידעתי שהוא כזה גדול. בתחילת החצייה שלו חשבתי שאולי נגמור אותו תוך יום-יומיים, אך מסתבר שזה לקח קצת יותר זמן…
בכל פעם שנגמרים לנו המים ראיום מכה קצת את הקרח ושובר אותו. מסתבר שהמים מתחת צלולים ואפשריים לשתייה. (עד כה לא קרה לנו כלום, מבטיחה).
ראיום הוא נמר, דרך אגב. זה קצת מסובך להסביר איך נפגשנו, אך הוא נמר ידידותי. הוא אפילו הציל אותי ממוות כמה פעמים.
ההרים הגבוהים שהקיפו אותנו… כל פעם שהסתכלתי עליהם, ישר חשבתי על היום ההוא שאיבדתי אתכם.
אני ממש מתגעגעת, מקווה למצוא אתכם בקרוב, נאי וראיום.'
"אז מה אתה חושב על המכתב? כתבתי מספיק?" שאלתי את ראיום אחרי שסיימתי להקריא לו. הוא הטה את פניו הצידה ושפשף את אפו בענף קטן. "מה זה אומר?!" תמהתי, נעלבת מעט. קול גרגור עמוק בקע מגרונו. עם הזמן למדתי להכיר שזו דרכו לצחוק.
היו לי בתיק עוד כמה מכתבים כאלה. בכל פעם שעצרנו במקום כל שהוא הקדשתי כמה דקות כדי לכתוב מכתב כזה, ועל הדרך לתאר מעט את המקום ועוד כמה דברים.
כל כך רציתי לשלוח אותם להוריי כאות סימן שאני חיה, אבל לא היה באפשרותי שום דרך לכך.
"אתה יודע מה מוזר בכל העניין הזה? שבהתחלה באמת פחדתי ממך. באותו יום שנפלתי הייתי בטוחה שאברח אחרי שתלך אבל… לא יודעת, עובדה שאני עדיין כאן, מטיילת איתך, ומדברת…" פתאום פרצתי בצחוק בלתי נשלט. התגלגלתי על הקרח כמה פעמים מצד לצד, ואז התיישבתי לאט. "טוב קדימה, הספקה נגמרה. אנחנו נחים כבר הרבה זמן, צריך להמשיך." הוא השמיע קול עייף והשתטח על הקרח. התקרבתי אליו והתחלתי לעסות את פרוותו מעט. "נו קדימה, עצלנצ'י, אנחנו חייבים להמשיך לזוז." הוא השתתק וסירב לדבר, כלומר, להשמיע קול.
התעצבנתי. אני לא יכולה להישאר כאן, אני צריכה להתקדם כדי למצוא דרך יציאה מין ההר ודרך לחזור הביתה.
"בסדר, אם אתה לא רוצה לזוז, אתה יכול להישאר פה, אני ממשיכה." קמתי ממקומי ואספתי את התיק שלי, שליווה אותי מתחילת המסע. הוא התחיל להתבלות מעט, ורק שאריות אוכל נשארו בו. עטיתי על עצמי מעיל, ועטפתי את נעליי הרגילות בנעליי העלים שהכנתי. מסתבר שאני יותר שקטה כשאני נועלת אותם, וזה גם מגן על סוליות הנעליים מלהתפורר מין מי השלג.
השארתי את האוכף המאולתר שלי לצידו והתחלתי ללכת. אני לא מבינה מה קרה לו פתאום, אחרי כל מה שעברנו ושעשינו ביחד, עכשיו הוא משתתק?
לא צריך, אם הוא רוצה להישאר מאחור, שישאר שם.
קצב התקדמותי בהליכה היה איטי. בדרך כלל אני מתקדמת מהר יותר כשאני רוכבת על ראיום אבל…
לא! אני לא אסתובב לאחור לבדוק לשלומו. את זה עשיתי מספיק כשהוא היה פצוע.
המשכתי ללכת, עדיין מתחבטת ביני לבין עצמי.
ציפור קטנה שנוצותיה כחולות חצתה את שמי הרקיע שמעל. 'הלוואי והייתי ציפור,' חשבתי לעצמי בכבדות. 'ככה הייתי יכולה להתרומם מעל ההרים ולחפש את הוריי…'
עצרתי כדי להביט לאיזה כיוון היא ממשיכה במעופה כשלפתע שמעתי סוג קול שהיה מוכר לי וזר כאחד.
נהמה עוצמתית הדהדה ברחבי העמק הקפוא בו עברתי והתמשכה הלאה.
נעצרתי במקומי והתכווצתי.
זו לא היתה הנמה של ראיום.
תגובות (1)
הכתיבה שלך טובה והסיפור מעניין ואני מחכה לקרוא את החלק הבא! (רמז רמז תמשיכי חח)