נמר השלג -פרק שמונה

אמא הלבישה אותי בשמלה ארוכה בצבע שמנת, פשוטה, ומעליה חגרה חגורה עברה בצבע עור-חום ועיטורים מסביב.
היא אספה את שערי בגומייה בעלת פרח גדול והביטה בי בחיוך. "קדימה יצאנו." אמרה לי. אחזתי בידה והצטרפנו אל אבא.
אמא אמרה שזה נקרא "פסטיבל הדרקון". היו שם הרבה אנשים שהיו לבושים בקימונו, כמוני, וגם חובשי מסכות, או תחפושות גדולות של דרקון…
הטיילת היתה מלאה בדוכני אוכל ומשחקים, מסכות, נרות, בלונים… אמא ואבא עברו איתי בכל מה שרציתי.
אני חושבת שהייתי עוברת עוד קצת אבל העייפות נפלה עליי פתאום, עד שאבא היה צריך להרים אותי כל הדרך עד שחזרנו לבית.
כשקמתי מצאתי את עצמי במיטה שלי בחדר שקיבלתי. היה חושך בחוץ וכל הבית היה שקט. לא רציתי לצאת מהחדר כדי לבדוק איכן הוריי כי חששתי שאעיר מישהו בדרך.
'הו נדי, כמה שאני מתגעגעת אלייך עכשיו… אני מקווה שהכל בסדר שמה… הלוואי שהיית יכול לשמוע אותי או לקרוא במכתב את מילותיי, אבל מה שיש לי זה רק לדבר אם הנדי הדמיוני…'
הנחתי את ראשי שוב על הכרית החמה ועצמתי את עיניי.
אני צריכה להתרכז בטיול, לאגור כוחות אליו.

למחרת בבוקר יכולתי להרגיש את אור השמש נח על פניי. שפשפתי את עיניי בזהירות ופקחתי אותן מעט.
התחלתי להתארגן בשקט – הנחתי שכולם ישנים כי אמא לא באה להעיר אותי – ופתחתי את התיק, שולפת בגדים כדי להתלבש.
יצאתי מחדרי בשקט ונכנסתי למטבח, ונבהלתי.
"אני מצטער! שכחתי שיש עוד אנשים בבית…" נער גבוה ישב לצד השולחן כשלגופו רק מכנס כחול ארוך, ופלג גופו העליון היה חשוף. בכל מצב רגיל אני מניחה שכל נערה אחרת היתה מובכת, אבל אני לא. אמא היתה "הרופאה" באזור שבו גרנו. כל מי שלא היה לו מספיק כסף היה בא אליה והיא היתה מטפלת בו, אז כמובן שהיא גם לימדה אותי קצת ומפה התרגלתי לאנשים שחצי-לבושים.
"זה בסדר, לא מפריע לי." ניגשתי קרוב
יותר ומזגתי לי משהו לשתות. אני זוכרת שהאיש מאתמול אמר שאני יכולה להרגיש בבית.
'הו, אני צריכה לשאול את אבא איך קוראים לאיש…'
חשבתי, ואז נזכרתי שאני בעצם לא מכירה גם את הנער, לא ראיתי אותו אתמול.
"הייתי בחדרי, אבל ראיתי אתכם נכנסים אתמול." אמר, עונה לשאלתי כאילו קרא את מחשבותיי. "קוראם לי שי, ולך?" כן, הוא נשמע לי כמו בחור נחמד.
"קוראים לי נאי," השבתי. "נעים להכיר." הושטתי את ידי ברשמיות והוא לחץ אותה, קצת חזק.
"הו סליחה, שכחתי שאני מבוגר יותר ממך וזה עלול לכאוב." התחלנו לדבר וגיליתי עליו יחסית הרבה פריטים – עד כמה שאפשר בחמש דקות.
הוא אוהב לעסוק באומנות ורוצה לבסס את זה כמקצוע לעתיד, שינה היא אחת מחבריו הטובים ביותר והוא שונא שמפריעים לו באמצע, הוא בן שבע עשרה (הרבה יותר גדול ממני) ושנוא שקוראים לו בלונדי.
"אבל אתה בלונדיני …" אמרתי בתוכחה. הוא מצידו רק הזעיף את פניו ושילב את ידיו כמו ילד קטן. "אבל אני שונא שקוראים לי ככה. זה משפיל." חייכתי וצחקתי.
"בכל מקרה, ראית ולי את הוריי?" אמרתי, ובדיוק באותו רגע הם נכנסו. אבי היה מופתע מעט מנוכחותו של שי – כנראה בגלל חוסר החולצה – אך אמי בירכה את שנינו בבוקר טוב והחמיאה לשערו של שי. באותו רגע לא יכולתי שלא לצחוק.