נמר השלג- פרק שלישי

נדי נתן לי בסוף לנסות לרכוב על הסוס לבד, בלי עזרתו או מישהו שיחזיק אותי מהצד. הוא אמר שאם אני מרגישה שאני עומדת ליפול או שהסוס דוהר מהר מידי אז למשוך חזק במושכות או פשוט לסמן לו.
בינתיים לא הייתי צריכה לפעול באחת הדרכים. הכל הלך חלק.
חלקתי בידי את רעמתו הרכה ועצמתי לשנייה את עיניי. הכל הרגיש לי פתאום קסום, כאילו כל העולם משתנה בשבילי לטובה. ההנאה שברכיבה בחופשיות ברחבי השדה… הרוח שמצליפה בי…
הרגשתי פתאום מין משיכה לסוס, כאילו אני מרגישה את מה שהוא מרגיש. באופן עקרוני, אני באמת
הרגשתי את מה שהסוס הרגיש.
פראית.
ראיתי מרחוק את ידו של אבא מסמנת לי לחזור. נאנחתי וסובבתי את הסוס אחורה, לעבר משפחתי.
כשכבר הייתי ממש קרובה אליהם שאלתי את השאלה שעמדה לה על לשוני כבר מלילה אמש.
"אז לאיפה יהיה הטיול שלנו?" נימת התלהבות התגנבה לקולי וראיתי ניצוץ מוכר מזדחל לעיניה של אמא. "הו, את זוכרת את הסיפור על ההרים המושלגים שסיפרנו שלך פעם נאי? על רכס הרי ההימלאיה? אז אנחנו הולכים לטייל לאורך כל רכסי ההר, טוב, ברובם; ואולי אפילו נעצור בנפאל, אביך אמר שיש לו שם איזה לקוח שהזמין אותנו לישון אצלו…" אמא התחילה לספר לי בהתרגשות על הטיול וכל אותו הזמן אני עדיין הייתי רכובה על הסוס. ירדתי ממנו בקפיצה והגשתי את המושכות אל נדי, שהביט בי בפליאה. "כישרון משפחתי…" מלמל לעצמו.
"…אבי הביא לי דרך נדי כמה מפות שלו של המקום ושל אזורים קרובים. הוא אמר שיש שמה חיות מיוחדות ומסוכנות, ומקומות עם צמחי מרפא נדירים…" בשלב הזה אבא גרר אותה משם שכן היא עוד עלולה להתחיל לספר לנו את ההיסטוריה של המקום ומי ייסד אותו.
"שכל מאבא שלה," אבא כל הזמן היה אומר לי. אבא של אמא -סבא- היה איכר מצליח ומפאי. הוא למד אצל אביה של אשתו -סבא רבא- שהיה מלומד גדול וחכם באותו זמן. עד שהוא ואשתו מתו ממגפה שפרצה בעיר שלהם.
חזרנו הביתה. השמיים התחילו להתקדר בפתאומיות וגשם קל החל לרדת. אבא הגיש לדוד נדי מגבת יבשה כדי לייבש את שערו ואני החלפתי לפ'גמה פשוטה בצבע אפור.
"נאי," אמרה אמא. "בקרוב אנחנו נתחיל לארוז לטיול. אנחנו לא לוקחים איתנו תיקים גדולים מידי כי הם עלולים להכביד עלינו, אז תתחילי לחשוב מעכשיו מה את רוצה לקחת איתך, בסדר חמודה?" אמא ניגשה אליי וחיבקה אותי. הרגשתי כמו ילדה קטנה; טוב, אני באמת ילדה קטנה…
"אמא, את אוהבת אותי נכון?" היא הופתעה מדבריי והביטה בפניי כדי לראות את הבעת פני. אני לא זוכרת מה היא הייתה באותו יום.
"ברור שאני אוהבת אותך. למה את שואלת?" היא נשקה ללחיי והשאירה אותי בחדר לבד.
עם משימה מה להכניס לתיק לטיול.

כעבור חצי שעה כבר סיימתי להחליט במוחי מה אני רוצה והתחלתי להוציא את החפצים אחד אחד מהארון הקטן שבחדרי.
הראשון היה בגד פשוט, צעיף שאמא סרגה לי בחורף שעבר כמתנה ליום ההולדת. הוא היה בצבע שמנת עדין עם כוכבים קטנים עליו. השני היה כובע פונפון לבן שקיבלתי מאבא. החלטתי לקחת אותם איתי כי ממילא פה מזג האוויר היה רוב הזמן שמשי ולא יצא לי עדיין ללבוש את הפריטים.
הדבר השלישי שהוצאתי מהארון היה חפץ. זה היה כלי נגינה עדין. כינור. הוצאתי אותו מהנרתיק שלו והנחתי אותו על מיטתי. תמיד אהבתי את הכלי הזה, את הצלילים שהוא מסוגל להפיק. הלמידה לקחה לי זמן, אך בסופו של דבר הצלחתי לנגן בו בדיוק רב. אהבתי את השלווה שלפני שהקשת נוגעת במתירים.
את החפץ הרביעי הוצאתי כשנזכרתי שאמא אמרה שאקח איתי אותו ליתר ביטחון. מין 'מצפן' כזה, אבן מגנטית שמצוינים עליה הכיוונים.
צפון, דרום, מזרח, מערב.
הנחתי אותה ליד השאר.
החמישי היה משקפת קטנה, אותה קיבלתי מתנה מנדי. הוא אמר שאני אוכל להשתמש בה כדי לראות דברים רחוקים כקרובים, עד עכשיו לא ממש יצא לי להשתמש בה.
ניגשתי למגירה קטנה והוצאתי ממנה מחברת. מחברת כחולה ועיפרון דק. חשבתי שאם אני הראה צמחים מיוחדים או חיות, אז אני אוכל לתעד אותם במחברת שלי. או סתם לכתוב מה עובר עליי.
הוספתי לערמה עוד כמה בגדים חמימים שהיו טובים ונעלים רזרביות למקרה הצורך. האכול כבר יהיה אצל אמא ואבא, למרות שהם בטח ידחפו לי כמה גם.
התחלתי להכניס את הדברים לתיק, מחשבת מה אני אצטרך פחות ומה יותר חשוב. מה חשוב שהיה מוגן ומה לא.
כעבור עשר דקות סיימתי.