נמר השלג -פרק שלוש עשרה

הבטתי בידי הספוגות בדם. כל כך הרבה דם… איך הוא עוד מדמם למרות הקור?
נהמות קטנות נשמעו, בוקעות ממעמקי גרונו. 'הוא מפוחד ומתגונן,' חשבתי. "ששש… זה בסדר, א-אני לא אפגע בך," גמגמתי. אני יכולה מצד אחד פשוט להרוג אותו או לברוח, או מצד שני לעזור לו.
אז בחרתי לעזור לו.
לקחתי מעט מין השלג בשתי ידי והנחתי אותו בעדינות על רגלו. אני לא יודעת אם הוא הרגיש את הקור, אך הוא הזיז את רגלו מעט, כמעט בעצבנות.
"שוש, אני מנסה לעזור לך, תפסיק לזוז!" נזפתי בו. הוא הביט בי, ונראה היה כאילו הוא מנסה להגיד לי משהו דרך מבטו. "מצטערת, אני לא מדברת חתולית," אמרתי בצחקוק. נמרים הם ממשפחת החתולים הרי, לא?
קמתי והסתובבתי לאחור, כשנהמה נשמע מאחורי, ממש כאילו הוא אומר "אל תלכי" .
"אני כבר אחזור," אמרתי. "אני רק הולכת להביא שנייה משהו מהתיק שלי." אני בוודאי הייתי נראיתי כמשוגעת, הרי מי עוד ידבר לחיות לפצועות?
צעדיי היו ענקיים, בעיקר בגלל שהיה קשה ללכת בתוך השלג הכבד הזה והקור חדר לתוך נשימותיי.
תפסתי את תיקי בשתי ידי וסחבתי אותו איתי חזרה אל הנמר. פתחתי אותו והתחלתי לחפש בתוכו את התיק עזרה ראשונה שאמא הכניסה. אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות, אבל במצב הזה כל דבר שווה ניסיון.
שלפתי ממנו את התחבושות הנקיות וכרכתי אותם סביב רגלו של הנמר, קושרת היטב. "אתה יכול לנסות לזוז עכשיו? אתה יכול ללכת?" שאלתי אותו, כאילו שהוא מבין בכלל מה אני אומרת לו.
להפתעתי הרבה, נראה היה שהוא אכן מבין את מה שאמרתי לו. הנמר התרומם מעט אך עדיין לא הצליח ליישר את רגלו האחורית עד הסוף.
במצב הזה הוא לא יוכל לזוז הרבה בזמן הקרוב.
"אני מצטערת, אני לא רופאת שטח, אני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת שאנחנו נצטרך להישאר כאן לזמן מה עד שתצליח לזוז כמו שצריך, ואז נוכל להתקדם אלאה. " מה אני עושה? אני עשיתי את שלי כבר, זהו, טיפלתי בו, למה אני עוד נשארת לצידו?
אני מניחה שזה בגלל המבט המיוסר שיש לו בעיניים. איך אני אוכל לנטוש חיה פצועה באמצע השלג, ועוד כשהיא מפוחדת וחסרת הגנה ?!
התיישבתי חזרה קרוב אליו, מנסה להתחמם מפרוותו הנעימה והרכה. "אנחנו הולכים להעביר את הזמן הקרוב ביחד בינתיים, אני מקווה שלא היה לך אכפת אם אני אדבר…" אמרתי לו בציניות. עדיין יכולתי להרגיש שהוא נרתע ממני, שהוא לא סומך עליי, אך עצם העובדה שהוא נתן לי לשבת בחיקו השרתה עליי תחושה שהוא לא הולך לפגוע בי; לא כשהוא פצוע, בכל אופן.
"אתה יודע, אני מתחילה להתגעגע לשמיים, לצבעם המשתנה תמיד." אמרתי. הוא נשף קלות על עורפי. "הו תאמין לי, זה הרבה יותר טוב מהצבע הקרוב של השמיים כאן. רק אפור וערפל וכחלחל. בקושי רואים את השמיים עצמם פה!" נאנחתי ושיחקתי עם אצבעותיי. "מצטערת, אני בטח מתחילה לחפור לך…" הנחתי את ראשי על בטנו – או לפחות על מה שחשבתי שהיה בטנו – והרגשתי איך עיניי מתחילות להיעצם.
אחרי היום המטורף הזה, אני לא מופתעת שהצלחתי להירדם בתוך שניות.