נמר השלג -פרק שלושים

sapir13 15/06/2014 498 צפיות אין תגובות

הלילה היה קריר מספיק כדי שראיום יוכל לעמוד מחוץ לדלת הבית שלהם. להכניס אותו פנימה כמובן לא עלה אפילו על הפרק, אך הוא סירב לזוז מפתח הדלת.
ישבתי עם אבי ואמי אחרי מקלחת וחמה ומרגיעה בסלון הקטן. ג'ק ניגן בחליל וכולנו החלפנו סיפורים על מה שקרה לכל אחד. ההורים שלי היו מופתעים ממה שעבר עליי, ומידי פעם הם פלטו קולות בהלה, אך לבסוף הם מחצו אותי תחת חיבוקם ואמרו שהדבר הכי חשוב הוא שאני בסדר ושאני כאן.
"אנחנו נוכל לחזור כבר מחר הביתה. כתבתי מכתב לנדי וסיפרתי לו הכל וגם הוספתי שאנחנו נחזור בקרוב."
"כבר מחר!?" קראתי ולא הצלחתי להשתיק את האכזבה שבקולי. הם הביטו בי בבלבול. "מ-מה רע במחר?" אבא שאל. "את לא רוצה לחזור הביתה?"
השפלתי את ראשי וראיתי מזווית עיני את שי מביט בי. גם הוא היה מאוכזב ומופתע מהידיעה. "אני… אני פשוט…" לא ידעתי באיזו דרך להגיד להם את זה. פחדתי שאחרי שאני אגיד את המילים אני אפרוץ בבכי.
"אני לא רוצה לחזור עדיין. אני רוצה להישאר כאן, עם ראיום."
"מה!?" הם קראו בבהלה. ג'ק עצר את הנגינה שלו והתחיל למלמל כמה דברים לעצמו, וכעבור כמה שניות הוא הסתובב והלך.
אמא שלי קמה ממקומה ונעמדה מולי. לא רציתי להביט בה כי ידעתי שמה שאמרתי וודאי פגע בה, אך לא יכולתי לסרב כשהיא ביקשה ממני להרים את פניי. "אני מבינה שאת מרגישה שהתחברת אל הנמר הזה אחרי כל העזרה שהוא נתן לך, אבל את צריכה להבין שהוא נמר, נאי. הוא חיה ועוד חיה שגרה באזורים מושלגים, ובמרחק עצום מהבית… את אולי הצלחת לאלף אותו כדי שיקשיב לך אבל את…" היא הפסיקה את דיבורה, ואז המשיכה. "זה פשוט יותר מידי נאי, וגם איפה תגורי? באוהל? את לא יכולה פשוט לגור על ההר…" מבט של רחמים היה בעיניה. רחמים מהולים בכעס. היא הושיטה את ידה לעברי בתקווה שאקח אותה ואשנה את דעתי, אך הפעם הייתי נחושה בדעתי להגן עליו. "לא אכפת לי לישון על ההר באוהל ואם כל הכבוד הצלחתי לשרוד שמה בעזרת ראיום בלי בעיות. אני רוצה להישאר איתו!" אמרתי והרמתי את קולי. קמתי ממקומי והתחלתי להתקדם אל הדלת. "חכי," קולו של שי קרא אחריי. הסתובבתי לאחור והבטתי בו. הוא הניח את ידו במבוכה על כתפה של אמי ולחש לה דבר מה ואז התקדם לעברי. "בואי נדבר בחוץ." אמר בקול מתוח מעט וסגר אחרינו את הדלת.

הלילה היה בעיקר שמיים שחורים וכמה כוכבים בודדים פה ושם. לא ממש ראיתי לאן אני הולכת אבל סמכתי על שי. הוא בטוח מכיר את הדרך. הוא הלך טיפה לפניי וידיו היו עמוק בתוך כיסיו, כך שלא יכולתי לאחוז בהם שוב. נאנחתי בשקט כדי שהוא לא ישמע אותי. אחרי כמה דקות של הלכי השקטה מחשבותיי החלו להעסיק את מוחי. "אז לאן בדיוק אנחנו הולכים?" נשברתי לבסוף, שואלת את השאלה הנכספת.
"זה לא רחוק, את תראי. אני פשוט רציתי מקום שקט שבו ההורים שלך לא יוכלו לרגל אחרינו." 'לרגל אחרינו'? מה הוא מתכנן, אחרי הכל זה לא שאנחנו הולכים ל…
לאא נאיי!!! לחיי התלהטו רק מהמחשבה. אני חייבת להפסיק לחשוב על דברים כאלה כשאני עם שי. חייבת.
הוא הוביל אותי לעבר גשר גדול שלא היה בו מעקה והתיישב במרכזו. עשיתי גם אני כמוהו והתיישבתי לצידו.
"את… את הפתעת אותי מאוד," הוא פתח. "אני מודה שלא חשבתי שבאמת תתכווני להישאר כאן בשבילו, כלומר, בשביל ראיום. כבר דמיינתי איך את מתנפלת עליו ביום שבו אתם עוזבים ואיך את לא מפסיקה לדבר איתו ולשכנע אותו לשכוח אותך ולחזור להרים, לחפש את השפחה שלו וזה… את מאוד אמיצה, את יודעת?" גם בלי להסתכל על פניו ידעתי שיש לו חיוך קטן על השפתיים. הוא אמר לי את האמת. הוא היה כנה. נשפתי החוצה מעט אוויר קר ונדנדתי את רגליי. "אין לו משפחה." כל כך כאב לי להגיד את זה. כאילו אם לא הייתי אומרת את זה בקול זה לא היה אמיתי. "ביום שבו פגשתי אותו, כשהוא נפצע, המבט בעיניו היה כל כך… כל כך חסר אונים, חלש, פגיע. הוא היה כל כך בודד. אני פשוט לא רוצה שהוא ירגיש כך שוב." הסתכלתי במים שמתחת. הירח מעלינו השתקף בהם. הזוהר שלו היה האור היחיד באזור. ראיתי את שי כורך את זרועו סביבי ומושך אותי לחיבוק. שפתיו רפרפו על מצחי ומגעם היה רך. זה היה כל כך נעים.
"האמת היא שגם אני רוצה שתישארי. אני בטוח שאני אוכל לשכנע את אבי לתת לך לגור איתנו; יש את חדר האורחים, ואם לא זה אז את יכולה לישון בחדר שלי…" הוא השתתק. הרמתי את עיני והוא מיהר להסיט את פניו הצידה כדי שלא אראה את הסומק שעל לחיו, אבל כבר ראיתי. ליטפתי את לחיו וצחקוק קטן נפלט מפי. הוא האדים. "מה… מה את…" הוא סיבב את פניו לעברי ושפתינו נפגשו. הבעת ההפתעה שבעיניו השתנתה להבעת סיפוק קטנה. הוא אחז בפניי ביד אחת וידו השנייה אחזה בעורפי. התמכרתי לחום גופו ולשפתיו. זה היה הדבר הכי נועז שעשיתי בחיי. כשהתנתקנו לבסוף שנינו התנשפנו. הוא הציץ בשעונו. "כבר מאוחר." הוא עזר לי לקום, בלי להזכיר דבר על מה שקרה קודם לכן והוביל אותי חזרה הביתה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך