נמר השלג -פרק שלושים ואחד חלק ב'

הזמן עובר ממש מהר כששוכחים מהדאגות, מסתבר. אחרי שהם הלכו יצאתי עם שי לטייל קצת בכפר. הוא הראה לי את המקומות שהוא נמצא בהם הכי הרבה ("ופה את תוכלי למצוא משקאות שיעיפו לך את הראש, אבל ישאירו לך טעם מתוק בפה.") ולבסוף הגענו אל הגשר. מסתבר שלא הרבה יודעים על קיומו בכלל.
אז בחושך לא היה אפשר לראות ממש איך המקום נראה, אבל באור יום המקום נראה הרבה יותר יפה, זה בטוח. עמדנו שוב על הגשר. "י-יש משהו שאני צריך לספר לך…" הנימה שבה הוא אמר את המילים האלה… אולי הוא מתחרט על מה שהוא אמר? אולי הוא מעדיף שאני אחזור לביתי?
אולי הוא מתחרט על הנשיקה?
פניי קפאו. שי התיישב לבסוף באותה נקודה שבה ישבנו יום קודם. ראשו היה שמוט ונראה שהוא נמנע מלהביט בי. "מה קרה?" נאנחתי. "קדימה, אני מוכנה להכל. תשפוך." הוא שיחק עם ידיו מעט. הברדס השחור שלבש
הסתיר את פניו, כך שלא יכולתי לראות את הבעת פניו. "את… את חושבת ש… כאילו… הא…" הוא הרים את ידיו וכיסה את פניו. ראשו נע לצדדים בפראות כאילו הוא נאבק עם עצמו במה שהוא רוצה לומר. "מה זה? מה תה מנסה להגיד?" אמרתי והתקרבתי אליו. בדיוק כשעמדתי להניח עליו את ידי הוא נרתע ממני.
'זה משהו שאני עשיתי?'
"אני חושב שאני אוהב אותך, ואני לא יכול להפסיק." הוא נאנח לבסוף ואוזניו היו מכוסות מעט בצבע אדום. "את לא הילדה הקטנה שפגשתי כשהגעתם לבית שלנו בפעם הראשונה, השתנת הרבה, בכל המובנים, וברגע שראיתי אותך בפתח הדלת שלנו באותו יום חשבתי לעצמי שכמה טוב שחזרת, אבל זה לא נגמר. פתאום את גוררת אותי אחרייך והמגע של הידיים שלך כל כך רך ונעים…" אני פותחת את פי כדי להגיב, אבל שום דבר לא יוצא. אני יושבת שם קפואה.
"אני מצטער אם זה נחשב להטרדה…" הוא מסובב את גופו ועומד לקום, אך אני מושכת אותו מטה חזרה לכיווני ומניחה את ידי על ידיו, מסירה אותם מפניו. עיניו מביטות בי ואני לא יכולה להתעלם מכמה שהן שובות. סומק עז מציץ את פניו ואני מבינה שהוא מחכה שאדבר. "אתה יודע, היה לי ידיד בשם וייל בבית. הוא היה הילד היחיד ששיחק אותי – טוב, יותר נכון אני שיחקתי איתו." שתקתי לשנייה. 'מה אני אומרת?!' חשבתי פתאום. 'למה אני מספרת לו על וויל?' השפלתי את ראשי במהירות. הרגשתי את מבטו נעוץ בי. "בכל מקרה! א-אני דווקא לא חושבת שזה מטריד…" כל מה שרציתי להגיד הסתבך במוחי. הרגשתי את החום ממלא גם אותי. בטני התהפכה ולבי התחיל לפעום חזק, מהר יותר מבדרך כלל.
"נאי מה…" הוא השתהה מעט. כעבור שנייה מבטו התרכך והוא אחז במותני, מצמיד אותי קרוב יותר אליו. הופתעתי מהפתאומיות שבה הוא עשה את זה. "את חושבת שזה בסדר להתאהב?" הוא שאל וקולו
הסגיר שהוא עוצר את עצמו. הוא לא חיכה לתשובה ממני ושפתיו פגשו בשפתיי. הן היו רכות ונעו בהתאמה מושלמת לשפתיי. הרגשתי איך מוחי מתערפל שוב בגללו וגופי הפך חסר תחושה. קול עמוק בקע מגרונו. הוא התנתק ממני והעביר מעט משערי אל מאחורי אוזני. "היי, זה בסדר אם אני אנשק אותך?" חיוך רחב היה פרוס על שפתיו. צחקתי.