נמר השלג -פרק שלושים ואחד חלק א'

פרק שלושים ואחד-
קמתי בבוקר והוצאתי מתוך התיק שלי את שקית הניילון שבתוכה היה הבשר שראיום צד. יצאתי בשקט מהבית, מוודאת שאף אחד לא ראה אותי.
ראיום ישב ער מול הדלת. סימנתי לו בידי להתקרב ונתתי לו לאכול. הוא אכל במהירות את הבשר וחג סביבי כמה פעמים, עד שהתיישב כשהוא משמש לי כמשענת לגב ואני מלטפת את אוזניו.
"המצב מסובך," לחשתי בשקט לעברו. "אבל הכל יהיה בסדר. אני אשאר לצידך." אנשי הכפר החלו להתעורר וחלקם מלמלו בוקר טוב לעברי באנגלית עילגת. ראיום פלט כמה נשיפות קצרות ועצם את עיניו. נתתי לו לחשוב שאני מאמינה לו שהוא ישן.
למרות שהכרחתי את עצמי שלא לחשוב על כך, מצאתי את עצמי מהרהרת בנשיקה עם שי אתמול בלילה.
כשחזרנו לבסוף לבית ההורים שלי עוד היו בסלון. ידינו היו שלובות ואני דיי בטוחה שהיה אפשר לראות על פנינו שמשהו קרה בנינו. כשהם ראו אותנו הם קמו, הסתכלו עלינו -אבא חייך ואמא היתה קצת מאוכזבת- והלכו לחדר. שי לחש לי כמה מילות עידוד ושתל לי נשיקה חפוזה על הלחי. מלמלתי לילה טוב" מהיר לעברו. חיכיתי עד שהוא ייעלם בחדרו ואז נשכבתי על הספה. לא היה לי חשק לחזור לחדר המשותף עם הוריי.
"היי," נשמע קול מאחוריי. חיכיתי עד שהוא יתיישב לידי על המדרגה הקטנה. עדיין שתקתי. "את יודעת… אמא לא באמת התכוונה לכעוס עלייך, את פשוט מזכירה לה הרבה ממה שהיא היתה כשהיא היתה בגילך." אבא הושיט לי כוס שוקו חם, כמו שהוא תמיד מכין.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה אבא שלי," מלמלתי כששפתיי עדיין על הכוס, כך שזה יצא דיי מצחיק. "וחוץ מזה, היא לא הלכה לאיבוד בתוך הר שלג קפוא ואז היתה צריכה להתיידד עם נמר ולשרוד כל מיני חיות שניסו לאכול אותה…"
"לא, אבל האמת שלאמא שלך קרו דברים יותר מופלאים ומוזרים מזה." הוא אמר במסתוריות ולגם מהשוקו שלו. הרמתי את עיני בהפתעה. "באמת? היא מעולם לא סיפרה לי…"
"האמת? או שאת פשוט לא יודעת שזו אמא שלך…" ניסיתי לראות מבעד למעטה הסודיות של דבריו אבל לא הצלחתי להעלאות במוחי את הסיפור המדובר. "בכל מקרה היא התכוונה לספר לך יום אחד. אני בטוח שאחרי שתשמעי את הסיפור שוב את תגלי כמה קסומה המשפחה שלנו…"
גיחכתי. "שימוש קצת לא נכון במילה קסומה, אבא." הוא משך בכתפיו בביטול. "עוד נראה."
"אבל היא בכל זאת לא תיתן לי להישאר, נכון?" חזרתי לנושא המקורי עליו דיברנו. הוא הביט בראיום שישן לצידנו. בכל פעם שאבא הביט בפרווה מבטו נראה כאילו הוא סולד מחיות, אך בעיקרון זה היה ההפך לגמרי. הוא ממש אהב חיות, טוב, אולי פרט לדובים לבנים.
"אמא שלך אולי לא, אבל אני אתמוך בך אם בכל זאת תחליטי להישאר." הבטתי בו בהערצה. "דיברתי עם ג'ק והוא אמר שהוא מוכן לתת לך להישאר כאן. את תוכלי להיות מועילה מאוד בחיי החברה של שי." עכשיו זה היה תורו לגחך.
הסמקתי מבושה. בחיים לא חשבתי שהגיע למצב שבו אני אדבר עם אבי על חיי האהבה שלי. "א-אני… כאילו… לא, זה פשוט…" השפלתי את ראשי וכמעט התפתתי פשוט לקום ולברוח. אבא צחק ואסף אותי לחיבוק גדול. הרבה זמן לא הרגשתי את ידיו הגדולות של אבא סביבי. כבר שחכתי כמה נחמד זה. "התגעגעתי ללחבק אותך," הוא אמר, כאילו קרא את מחשבותיי. "אל תשכחי את החיבוק של אבא טוב? כי אני אתחיל לקנא אם תחבקי אותו יותר ממני…" צחקנו שנינו. הדלת נפתחה מאחורינו ושנינו קפצנו בבהלה כמו שני ילדים קטנים. גם אמא קפצה בבהלה. כמה שניות של שקט עברו בנינו. הסתכלתי עליה ושמתי לב שהיא הסירה את התחבושת מהזרוע שלה. "מה מצב היד שלך?" שאלתי בשקט. היא שפשפה אותה בעדינות. "יותר טוב, תודה." זה היה מוזר לי, כאילו, ממש מוזר לי. בחיים לא הייתי במצב כזה עם אמא שלי, אנחנו תמיד היינו צוחקות ומספרות סודות אחת לשנייה. "אני רוצה להישאר," לחשתי בשקט.
"נאי," אבא קרא בשמי. נימת קולו היתה כזאת של תני – לי – לטפל – בעניין. הנהנתי לעברו באיטיות וצפיתי בהם נכנסים אל הבית.