נמר השלג -פרק שישי

בבוקר למחרת קמתי רעננה. אמא אמרה שהיא מאוד מרוצה מהעבודה שעשיתי בעליית הגג ושאולי היא תיתן לי עוד עבודה. נאנחתי בייאוש כשהיא מצידה התחילה לצחוק בקריאות "עבדתי עלייך". עשיתי פרצוף ואמא ואני יצאנו לחפש את אבא.
"נאי, את זוכרת את הנרי מהחווה ליד נכון?" שאלה אימי. הנהנתי לה לאות חיוב. "פגשתי אותו הבוקר. הוא שאל אותי אם את רוצה לבוא לשחק עם בנו, וויל. אם אני לא טועה, אתם בערך באותו גיל… וחוץ מזה, לא יזיק לך לשחק קצת עם אנשים אחרים חוץ מדוד נדי…" אמרה אמא בקול תוהה ובהתה בי, מחכה לתשובה.
האמת היא שאני לא כל כך אוהבת לשחק עם ילדים אחרים, כי אני לא מכירה אותם. אני לומדת הכל בבית, ורוב הזמן משחקת רק עם נדי או אבא, אבל וויל…
אני זוכרת שראיתי אותו. הוא התחבא מאחורי אחד העצים באותו יום שהלכתי לשחק עם הכבשים. אני זוכרת את המבט שלו, החדור עם העיניים הירוקות…
ניערתי את ראשי מהזיכרון וחייכתי לעבר אמא. "כן, למה לא?" היא החזירה לי חיוך ואמרה שאני יכולה ללכת לבקר אותם היום כשארצה.
החלטתי לעלות חזרה לחדרי. אני אלבש משהו קליל יותר ואצא לחפש אותו. את וויל. האמת היא שתמיד רציתי לשחק עם אנשים אחרים, רק לראות אם אני מסוגלת להתחבר איתם.
לבשתי את השמלה הוורודה עם הפרחים הלבנים הקטנים. לא חגיגי מידי, אבל לא יותר מידי פשוט.
אמרתי לאבא שאני הולכת ויצאתי. לא נשארתי מספיק זמן כדי לשמוע אם הוא החזיר לי תשובה.
התחלתי ללכת לעבר החווה של מר מרכסטון. או הנרי, כמו שאמא מחייבת אותי להגיד. יכולתי לראות אותו מרחוק עם הכבשים, אך משום מה לא נקשתי בדלת. היתה לי הרגשה שוויל נמצא בחוץ. נו טוב, אני כבר אמצא אותו.
ראיתי את העץ הגדול והתיישבתי תחתיו. הכל היה שקט כל כך, שלוו…
רעשים קטנים של זרדים נשברים הגיעו לאוזניי. לא זזתי אך הטתי את אוזני לעבר מקור הקול. יכולתי לראות מזווית עיני את וויל. הוא שוב עמד מאחורי אחד העצים כנראה.
הרעשים לא הפסיקו. "אולי פשוט תצא משם ותשב לידי במקום להתחבאות?" אמרתי בקול רם מספיק כדי שהוא יוכל לשמוע אותי. שמעתי מין התנשפות מוזרה כזו (כנראה הוא לא חשב שאוכל לשמוע אותו) וחצי גוף צנום הופיע מאחורי העץ.
"היי…" ההיסוס של קולו גרם לי לתהות ממה הוא מהסס בעצם. אני הרי לא אוכל אותו או משהו…
"היי, אתה וויל נכון? אמא שלי אמרה שאני יכולה לשחק איתך." פניתי אליו בגישה חייכנית ועליזה, מקווה שהוא יתרכך מעט. "כ-כן… אני… טוב… הא… את רוצה אולי לדבר? כאילו, שם, על הגבעה, אני פשוט אוהב לשבת על הגבעה…" הוא גמגם. אני זוכרת שפעם כשיצאתי בפעם הראשונה שלי מעיר וביקרתי את סבא ראיתי ילדים צוחקים. בהתחלה רציתי להצטרף ולראות גם על מה הם צוחקים אך מהר מאוד ראיתי שזה על ילד אחד שגמגם. עכשיו כששמעתי את וויל זה הזכיר לי את הילדים ההם.
זה היה אכזרי.
"כן בטח. אני גם אוהבת לשבת שם!" ההתלהבות שלי הדליקה משהו בעיניו והוא התחיל לרוץ, מושך אותי אחריו.

שכבנו בגבעה. צבע הדמדומים בהק בעוז בשמיים מעלינו. אני הנחתי את ידיי מאחורי ראשי כמו וויל. שנינו צפינו בשקט בשמיים, מקשיבים לכל רחש. הספקנו לדבר על המון. האמת היא שבחיים לא פגשתי מישהו פטפטן כמו וויל, ולטובה, כי מעולם לא היה לי כל כך כיף לדבר עם מישהו. הוא אמר שגם לו לא יצא לצאת הרבה מהחווה, בעיקר כי אביו לא יכול לממן לו לימודים בחוץ. קשיי כלכלה.
אמרתי לו שאולי אחרי הטיול שלנו אני אוכל לשאול את אימי והוא יבוא ללמוד איתי. "דוד נדי הוא מורה מעולה. הוא יודע כמעט הכל על הכל." ממש יכולתי לשמוע במוחי את קולו של נדי עונה לי, "אני לא כזה חכם נאי, אני לא יודע הכל…" צחקקתי בשקט והתיישבתי. "היי וויל," קראתי לעברו. "אתה תחכה לי בחוץ מחר כדי להיפרד? אני בטוחה שהיה לי זמן לבוא." ראיתי על פניו שהוא מהסס והוספתי: "וזה גם הפעם האחרונה שהראה אותך. מחר אנחנו יוצאים להרים. מי יודע מה יהיה אחרי שנחזור משם…" הבעת התלהבות עלתה על פניו הוא ואני אמרתי לו שאני מבטיחה לספר לו על הכל! כל דבר שנראה.
"טוב אז… נתראה מחר?" הוא אמר בחיוך מהוסס. התקרבתי אליו ונתתי לו חיבוק קטן. הוא היה מופתע, ואני חושבת שפניו היו אדומים מעט. שחררתי אותו והלכתי, מנופפת לו לשלום.
כשנכנסתי הביתה ראיתי את אמא בכניסה. היא בוודאי חיכתה לי. סיפרתי לה איך היה ועל הרצון של וויל ללמוד. היא אמרה שהוא מוזמן לבוא ללמוד איתנו בשמחה.
"עכשיו לכי לישון, בסדר? מחר היום הגדול ואת תצטרכי לקום מוקדם." התרגשתי, מחר אנחנו יוצאים לטיול.

הבוקר המיוחל הגיע.
מתחתי את ידיי ופיהקתי פיהוק גדול. אור השמש הסתנן מבעד לוילון שהסתיר את מחצית החלון שלי.
זה היה ממש בוקר מושלם.
אמא הכינה חביתיות וקנקן של מיץ תפוזים – שהיא סחטה מהתפוזים שאבא קטף אתמול – וערכה את השולחן.
"בוקר טוב אמא." אמרתי לה וניגשתי כדי לתת לה נשיקה. "בוקר טוב," השיבה. "איך ישנת? אני מקווה שיש לך כוח. הנסיעה תהיה ארוכה מעט." השבתי לה חיוך נלהב והתיישבתי לאכול.
כעבור כמה דקות נשמע קול חריקת גלגלים ואבא הצטרף עלינו לארוחה.
"אז הכל מוכן?" הוא שאל את אמא. היא הנהנה לחיוב ושלחה אותי לחדרי כדי להביא את תיק הציוד שלי.
היא הכניסה עוד כמה דברים אחרונים לתיקים ודחפה לידי קופסת אוכל חמה טרייה. תחילה תהיתי למה אני צריכה לסחוב קופסת אוכל ואף השבתי שאין צורך, אך אמא התעקשה. "זה למקרי חירום, אי-אפשר לדעת מה יקרה בהרים."
נכנעתי, אז לקחתי אותה לידי והכנסתי אותה לתיקי.
נפרדנו מהבית והתחלנו להעמיס דברים לכרכרה שלנו. אבא קנה אותה כשעוד הייתי תינוקת קטנה.
עברנו ליד הבית של וויל. הוא היה בחוץ וראה אותנו חולפים. הוצאתי את ידי מחוץ לחלון ונופפתי לו לשלום. הוא ראה אותי ונופף חזרה. "להתראות! תהנו לכם!" הוא קרא.
"ביי!" החזרתי.
הו, אם רק הייתי יודעת אז, הייתי מקדישה הרבה יותר זמן לפרידה שלנו…