נמר השלג- פרק רביעי
עברו יומים. אבא אמר שהוא יוצא לעיר עם אמא, שהם הולכים לקנות כמה דברים ("ציוד טיפוס, ואולי גם קצת אוכל ובגדים…") והם יחזרו בערך בשעת הצהריים. כמובן שהמסר היה שאני צריכה להישאר בבית ולא לצאת, או לא לעשות בעיות אחרות כלשהן לנדי, שאמור לשמור עליי. אחרי כמה דקות שהם יצאו מהבית לא יכולתי לעצור בעצמי ויצאתי גם אני, פונה לכיוון הגבעה הקטנה שהייתה לא רחוקה מהבית. יכולתי לראות ממנה את כל העמק והחווה.
תמיד אהבתי את הנוף שהשקיף משם.
כשהשמש כבר הייתה במחצית השמיים ראיתי דמות רחוקה באופק. לרגע שחשבתי שאולי אמא ואבא חזרו אך שיערתי שזה לא ייתכן, הרי אמרו לי שיחזרו בצהריים. כשהיא הייתה קרובה יותר זיהיתי אותה בתור דוד נדי. אני מניחה שהוא כבר ידע שדבר כזה יקרה, שאחמוק מהבית, כי הוא התיישב לידי (לאחר מאמצים לטפס) בנוחיות והשקיף. בלי לומר מילה.
"נדי, אתה חושב שהטיול יהיה ממש ממש קשה בשבילי ובגלל זה הם לא רצו לקחת אותי איתם?" אחד הרועים של החווה הקרובה הוביל את כבשיו אל הקצה השני של השדה, כדי שלא יפלשו אל השטח שלנו.
"הממ… אני לא חושב שזה זה… נאי, ההורים שלך, אני זוכר איך הם נפגשו, ופשוט… הם עברו טיול קשה באותו זמן, הם פשוט לא רוצים שמשהו רע יקרה לך בטיול הזה. הם אוהבים אותך מאוד, את יודעת."
לא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר אבל גם הפעם לא שאלתי, למרות שרציתי. הוא פרע קלות את שערי, שלא היה אסוף הבוקר בצמה ונעמד, מושך אותי עכשיו לעמידה. "טוב, אני חושב שמישהי פה רוצה להנות קצת לא? קדימה, מה קרה? את לא רצה בחופשיות היום בשדה? רודפת אחרי פרפרים או כבשים? אני חושב שהרועה מחכה לך…" הוא הוסיף ברמיזה וקרץ לעברי. חייכתי לעברו ואחזתי בידו, גוררת אותו אחריי בריצה אל השדה הפתוח.
נדי תמיד היה משחק איתי.
"היי נדי, אתה תהיה עצוב כשלא הייה כאן?" שאלתי אותו כשחזרנו הביתה. רק עכשיו שמתי לב שגבהתי, או שפשוט הוא התנמך.
"טוב כן, הרי אם לא את אז למי אני אוכל להציק?" התגרה. צחקתי אך הצחוק נעלם לו מהר. משום מה הייתי עצבנית. הייתה לי הרגשה כלשהי שאני לא צריכה לבוא איתם, אבל מצד שני אני חייבת.
ראשי היה מבולבל ועד שאנחנו הביתה הכל כבר פרח מזיכרוני.
איחרנו בשתי דקות. הם הקדימו אותנו.
אבא נאנח. "חשבתי שאמרתי לך להישאר בבית, מסוכן בחוץ." הוא נופף בידו בביטול, מסמן שהנושא לא חשוב עכשיו אך הם ידונו בכך יותר מאוחר.
"אני מצטער מאוד, צ'רלס. נאי הייתה משועממת מאוד בחברתי אז החלטתי להוציא אותה לבחוץ, רק טיילנו מסביב לבית וחזרנו פנימה. אני מתנצל אם הוצאתי אותה בזמן שהיא הייתה אמורה להישאר בבית, להבא אדאג לא לעשות זאת." נדי דיבר ברשמיות כזו שאפילו אבא התבלבל והופתע. הוא שיקר למעני. הוא ידע שאסור היה לי לצאת אך בכל זאת כיפה עליי. עניו קרצה לעברי וחיוך משועשע היה על פניו. 'תודה' אמרתי בשפתיי מבלי להשמיע קול.
"בסדר… בכל אופן, נאי," אבא קם ממקומו וניגש לארון הגדול שהיה בסלון. הוא פתח אותו והתחיל לשלוף משם דברים. "את מוכנה לצאת לטיול? אנחנו מתחילים לארוז ונצא בעוד שלושה ימים. עד אז צריך להתחיל לנקות ולסדר את הבית." רק שמעתי את המילה 'לנקות' וכבר רציתי לברוח לאנשהו, אך ידעתי שהם לא ניתנו לי.
מה קיבלתי הפעם… חשבתי, מעבירה בראשי את רשימת המטלות שקיבלתי אי-פעם.
"ובגלל שאת כל כך רוצה הרפתקאות, את מקבלת הפעם לנקות את עליית הגג. קצת חשוך שם אבל אם תסיטי את הווילונות ייכנס הרבה אור. תזרקי רק את מה שכבר שבור או שלא נחוץ."
"איך אני-"
"את כבר תראי שזה לא נחוץ. ולא יזיק אם גם תסדרי דברים מחדש על המדפים-"
"בסדר אבא," נאנחתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות המובילות לשם. "אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני אתחיל עכשיו אוקי?" אני חושבת שהוא ענה לי אך לא שמעתי מה הוא אמר.
הגעתי לסוף המדרגות ופתחתי את הדלת. על-פי כל הבלגן ששר שם ידעת שיש לי הרבה עבודה.החלטתי להיות אופטימית תחילה לעשות את הדבר הראשון שאבא אמר לי: להגיף את הווילונות.
רק אחרי שסגרתי את הדלת מאחורי הבנתי כמה חשוך בחדר. בקושי הצלחתי לראות את עצמי.
התחלתי לגשש באפלה אחר הווילון. רגלי נתקע בארגז שהיה על הרצפה וגופי נפל קדימה; וכמו באורך פלא, כשהושטתי את ידי קדימה כדי לרכך את הנפילה, הן נתקלו בבד גס ודק.
הווילון.
הבטחתי לעצמי שאחרי זה אני הולכת לסדר את המקום הזה והדבר האחרון שאני אעשה יהיה להחליף
את הווילונות האלה.
אבל בינתיים, צריך להתחיל לעבוד.
תגובות (1)
לא איתי את פרק שלוש רק עכשיו השלמתי אותו :O
טוב ספיר מסתכמת במילה אחת: "מוכשרת"
יאללה תמשיכי!!