נמר השלג -פרק עשרים ותשע

המשכתי לחבק את ראיום. אני חושבת שמשכתי בפרווה שלו קצת יותר מידי חזק כי נהימותיו נהפכו למין יללה שקטה והוא דחף את ראשו אל בין ידי.
רעש ריצה נשמע ואחריו קול של משהו כבד שנוחת על הקרקע. "אתם בסדר?"!" קולו של שי נשמע מרוחק יותר עכשיו.
"שי, הכל בסדר? שי?" ניסיתי לשווא למנוע מקולי לרעוד. שי לא ענה לי ופחדתי שגם לו קרה משהו או שהוא יתרחק מידי ושכח אותי.
"מצאתי אותם!" נשמעה קריאה ולאחריה כמה גניחות של כאב. נשמתי בהקלה והבטתי בעיניו של ראיום. "תישאר כאן לכמה דקות." אמרתי לו ועברתי מעל לבול העץ הגדול שלסם את הדרך. נשארתי במקומי – בעיקר כי לא ראיתי את שי ולא ידעתי לאן לפנות- ואז ראיתי אותם פורצים מבין העצים. ידו של אבי היתה כרוכה סביב צווארו של שי. אמי הלכה מאחוריהם והחזיקה את ידה. היא היתה עטופה במין בד חצי אדום לצי לבן, אבל ידעתי שזה הדם שלה. לשנייה אחת עיניו הצטלבו וכולנו עמדנו ובהינו זה בזה, ואז אמי הרימה את ידה וכיסה את פיה.
"נאי."
היא התחילה להתקדם לכיווני, תחילה בהיסוס, כאילו היא חוששת שהיא הוזה את דמותי, ואז היא הגבירה את הקצב והתחילה לרוץ לאט. שנייה לפני שהיא הגיעה אליי, ידיה כבר מושטות באוויר ומכוונות לעטוף אותי בחיבוק, ראיום נעמד בנינו ונהם על אמי. היא פלטה צווחה ונסוגה אחורנית. "ראיום!" נזפתי בו. "אני חושבת שאמרתי לך להישאר שם!" הוא הנמיך טיפה את נהימתו כנעלב אך עדיין שלף שיניים לעבר אמי.
"נ-נאי, זו את, נכון? הו נאי שלי, אני כל כך התגעגעתי אלייך!" היא התיישבה על האדמה ושי ואבי עמדו לצידה. אבי הרים את ראשו והביט בי. "מי החבר שלך קטנה? נראה שהוא מקשיב לך." הוא פלט שיעול קולני ושי עזר לו להתיישב לצד אמי. "זה ראיום אבא, הוא נמר שלג. הוא לא יפגע בכם אני מבטיחה." ניגשתי לאט אל ראיום. "אלו ההורים שלי, אתה זוכר שסיפרתי לך עליהם?" הוא הטה את אוזניו והתיישב, לא מפסיק להביט בהם. הוריי החזירו לי מבט שואל. "הוא מחכה לאישור מכם, להתקרב." הסברתי להם.
"איך, איך אני אמור לגרום לו להתקרב, בלי שהוא יתקוף אותי…" גיחכתי בשקט וטפחתי קלות על צד בטנו של ראיום. הוא התחיל להתקרב לעברם ונעצר קרוב מאוד, ואז נסוג לאחור כמה צעדים. "מה קרה ראיום? הם לא יפגעו בך… הו." קולי דעך לבסוף כשהבנתי מה קרה. ריח הדם שלהם היה חזק מידי בשבילו והוא לא יכל להתקרב מבלי לפגוע בהם. כנראה.
"אבא, אני חושבת שעדיף שקודם נטפל בפצעים שלכם ואז אני אערוך לכם היכרות עמוקה עם ראיום והסיפור כולו." הם הנהנו בהסכמה לעברי ואני גררתי את ראיום ארחק מהם.
"שי, בוא שנייה בבקשה." קראתי לו. הוא התקרב תוך כדי שהוא מנער מעט חול ועלים מבגדיו. חולצתו עלה טיפה מעלה וחשפה מעט מגופו. חום קל עלה בלחיי. 'מ-מה אני חושבת!!?' נזפתי בעצמי וכיסיתי את פניי בידי. "רצית משהו?" הוא שאל בקול תמים ורגוע. הבטתי בו ופתאום שמתי לב לפניו, לשפתיו שהאדימו מעט בגלל הקור, לעיניו, לכמה גבוה הוא…
"נאי?" קולו העיר אותי ממחשבותיי והבנתי שבהיתי בו יותר מידי זמן. "מה? אה, כן! אני… אני צריכה למצוא מה לעשות עם ראיום . אני יודעת שהוא לא יוכל לבוא איתנו הביתה, המרחק גדול מידי ואני יודעת שהוריי לא יסכימו לכך. אני פשוט מפחדת שיקרה לו משהו ו…"
"נאי," עצרתי. קולו היה חד וברור. "את מדברת יותר מידי." השפלתי את פניי מטה במבוכה. "מצטערת…"
"זה בסדר, אני כבר אנסה לחשוב על משהו." חיבקתי אותו בחוזקה. "הו תודה!" אני חושבת שהוא הופתע מחיבוקיי כי ידיו ריחפו באוויר סביבו. התרחקתי ממנו מהר. "מצטערת…" מלמלתי שוב. הוא צחק. שי הרים את ידי, בשקט. כף ידו היתה גדולה יותר וכיסתה את ידי. התחלנו ללכת ואני הצצתי בפניו. הן היו אדומות מעט.
רציתי להגיד משהו, אבל שתקתי. חבל להרוס את הרגע.