נמר השלג -פרק עשרים ושמונה

שי הביט באופק כמשותק. "ש-שמעת את זה?" הוא גמגם. הנהנתי לעברו ברוב חשיבות.
"אמרתי לך, אין לך שום סיבה לדאוג. אבל אולי ליתר ביטחון כדאי שתעצום את העיניים." הוספתי מהר לאחר היסוס קטן. הוא הביט בי מזועזע ומיהר לעצום את עיניו, וגם כיסה אותם בידיו, ליתר ביטחון.
נעמדתי על אבן גבוה וספרתי בשקט בלבי. הוא וודאי קרוב. הוא יימצא אותי, אני בטוחה. גוש פרווה לבנה החל להתקרב לעברנו במהירות עצומה עד שהרגשתי אותו מתנגש בי והודף אותי לאחור. "ראיום!" צרחתי וחיבקתי אותו חזק. שי פקח את עיניו וזעק בבהלה למראה הנמר היושב עליי. התרוממתי והשארתי יד אחת על ראשו של ראיום. "שי, זה ראיום, ראיום, שי. אני מקווה שתצליחו להסתדר לכמה דקות הבאות." ליטפתי אותו מתחת לסנטרו והוא גרגר בהנאה. "את-את ממש מדברת איתו והכל… זה אמיתי? אני חולם?" הוא שפשף את עיניו.
"אני טיפלתי בפציעתו ועזרתי לו להחלים, והוא בתמורה עזר לי למצוא את דרכי בהר והגן עליי מפני חיות מסוכנות; אבל לא משנה-" שלפתי את החולצה של אבי ונתתי לראיום להריח אותה. "אני צריכה שתעקוב אחרי הריח ותמצא את האיש המתאים." אמרתי לו בקול רציני. הוא נהם את נהימת ההסכמה שלנו וחיכך את אפו בבטני. "בסדר בסדר," צחקתי. נתתי לו לתפוס את החולצה בשיניו ועליתי על גבו. לא חשבתי שאני אתגעגע לזה כל כך. "בסדר ראיום? תמצא את מקור הריח." הוא התחיל לרחרח את הקרקע. "את לא מתכוונת להשאיר אותי פה, נכון?" שמעתי לפתע את שי שואל. הו, לרגע שכחתי שהוא מאחוריי. "ברור שלא, אני צריכה שתהיה המתורגמן שלי. אבל אתה תצטרך ללכת ברגל." הוספתי במהירות את החלק האחרון של המשפט. הוא נאנח והנהן לעברי להסכמה. ראיום גרגר נהימה עמוקה והתחיל לרוץ, בעוד שי רץ אחרינו מאחור.

"אל תירו! אל תירו!" שי נעמד בנינו לבין האנשים המפוחדים בעלי הרובים הארוכים. הם רעדו וצעקו כמה מילים לא מובנות בשפתם. "מה הם רוצים?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי בחצי מבט ואמר בחוסר אמון, "את לא יכולה לנחש?" ראיום כבר היה חסר סבלנות. הוא נתלה על חוט הריח של אבא ובין כל נהמה ונהמה ידעתי שאנחנו קרובים.
"אולי תנסה להסביר להם שהוא ידידותי," הצעתי לשי. הוא הסתובב לגמרי והסתכל עליי במבט לא מאמין. "השתגעת?! הם עוד רגע יהרגו אותנו!" הבטתי בכל האנשים שהיו שם וניסיתי למצוא דרך מילוט מכל הבלגן הזה.
ואז ראיתי אותו.
"היי! היי!" התחלתי לנופף בידיי בפראות ממקום מושבי על גבו של ראיום. כיוון שלא ידעתי את שמו של האיש שעזר לי, ניסיתי למשוך את תשומת ליבו. אולי הוא יזכור אותי ויעזור לי גם עכשיו.
הוא לא הסתכל לכיווני ואף נראה שהוא גם לא שומע את קריאותיי, אך כשמישהו התנגש בטעות בכתפו מבטו חצי הסתובב לכיווני והוא הבחין בי.
"מוזיקה?!" הוא קרא והצביע עליי. כולם סביבנו השתתקו בעוד הוא המשיך לקרוא לי ופילס את דרכו לעברי. "מוזיקה, מוזיקה."
הקלה הציפה אותי כשהוא ניגש אליי ולחץ את ידי בחוזקה. "שי, תשאל אותו איך קוראים לו," לחשתי לו בשקט.
הוא אמר ששמו סאלם, ושהאנשים סביבנו מכוונים רובים כי הם חושבים שהנמר הולך לפגוע בי.
"לא לא! הוא לא יפגע בי!" קראתי, אז לאט יותר כדי להסביר לסאלם באנגלית. "הנמר- לאהוב- נאי." הוא זז במקום ואז צעק משהו. אני לא יודעת מה, אבל זה בהחלט גרם לשאר האנשים להוריד את הרובים ולהירגע. סאלם דיבר במהירות עם אחד מהאנשים שהיו שם ועם שי. כשסיימו שי ניגש אליי. "הוא אמר להם שזה בסדר ושהנמר לא הולך לפגוע בהם או בך. הם יעזרו להפצת השמועה שלא לתקוף את הילדה הלבנה והנמר המסתובבים באזור."
"הילדה הלבנה…" מלמלתי ולאחר כמה רגעים הבנתי שזה וודאי בגלל מעיל הפרווה הלבן שלבשתי.
"קדימה, צריך להמשיך ללכת!" אמרתי וטפחתי על ראיום קלות, כאילו היה סוס. הוא נכנס אל יער שהיה מעט חשוך והתחיל ללכת בזיגזגים. הוא נעצר מול בול עץ ענק שחסם את דרכו. במשך דקות אחדות הוא לא השמיע קול או זז, עד שכבר חשבתי שאולי הוא איבד את דרכו. "מה קרה ראיום?" שאלתי. ירדתי ממנו והבטתי בפניו. הם היו מרוכזות ושפתו התחתונה רעדה. אפו המשיך שוב ושוב לרחרח את האוויר.
נהמה חדה בקעה ממנו.
"שי, משהו קרה." הוא מיהר להתקרב אליי. "אני לא זוכרת שראיתי אותתו מתנהג ככה לפני, אבל משום מה יש לי תחושה שהוא מריח ציד." מבטנו הצטלבו ומילה אחת משותפת חלפה במוחנו.
"דם."
הוא התחיל להתקרב בשקט לבול העץ וטיפס עליו. כשהיה בצד השני הוא קרא, "אין כאן כלום."
"תחפש מסביב. אני בטוחה שהוא עוצר את עצמו מלהתנפל על החיה הזאת או מה שזה לא יהיה." רעש ענפים מתנפצים תחת צעדיו. ראיום נוהם ושורט את העץ בעזרת ציפורניו. ליטפתי אותו וכיסיתי את אפו בקצה שרוולי, מנסה להרגיע אותו.
"אבא?!" שי קרא פתאום, מקפיא אותי במקומי.