נמר השלג -פרק עשרים וארבע

"… ואז נפלתי מההר, וכעבור כמה דקות אתה מצאת אותי…" סיפרתי לראיום. הייתי צריכה להעביר את הזמן לכן החלטתי לספר לו מה קרה לפני שנפגשנו. מידי פעם במהלך השיחה הוא השמיע קולות עצובים ונהמות מצחיקות.
הרוחות הקרות הקפיאו את עצמותיי אז ראיום התיישב קרוב אליי והניח את זבנו על רגליי. זה חימם מעט. הוא שלח לי מעט כאילו אומר "תמשיכי בסיפור". "וזהו. את השאר אתה כבר יודע. אני טיפלתי בך ואתה החלטת לצאת איתי לדרך…" נפנפתי בידי בביטול. "אתה יכול לנוח. אני העיר אותך כשנלך או כשמשהו יקרה." אמרתי ברוך לעברו וחיבקתי את צווארו. הוא נהם נהימה עייפה ועצם את עיניו.
תמיד ידעתי שחיות מבינות אותי.
פתחתי את התיק שלי ובחנתי בפנים חמורות את המצב. נגמר לנו האוכל. לחלוטין. ראיום ישן לצידי. פתאום הכתה בי המחשבה שזה מסוכן ביותר לשהות לצידו של נמר כשהוא רעב. ואני רעבה גם, כך שאני חלשה.
עבר עוד יום. אנחנו יומיים על ההר. ואיש לא הגיע. חשש התחיל לאכול אותי מבפנים. הם לא יבואו.
"איך אוכל לדעת? או שהקדמתי אותם או שאיחרתי אותם."לחישתי הצרודה נשמעת בבירור על רקע הדממה והרוח הנושבת.
שלחתי את ידי בזהירות לעבר ראיום וניערתי את פרוותו. לראשונה מאז פגישתנו פחדתי מראיום.
"ראיום, היי ראיום, אנחנו צריכים ללכת." הוא ליכסן את מבטו אליי. קפאתי. "א-אני מצטערת ראיום… הבוקר עוד מעט יעלה וזה יהיה היום השלישי שלנו…" נאנקתי לפתע בכאב. אני לא יכולה לדבר הרבה, שכן ני ללא מסכת חמצן, כך שאני צריכה לשמור על האוויר שלי.
המשכתי באיטיות. "אני חושבת שאנחנו צריכים לרדת. אני לא החזיק מעמד הרבה זמן…" ראשי החל להתערפל לפתע והרגשתי את גופי צונח קדימה. מבעד לעיני הנעצמות ראיתי את ראיום מזנק קדימה ולשנייה חשבתי שזהו, אני גמורה.
כשפקחתי את עיני בשנית ראיתי שאני שעונה על חלקו השמאלי של גופו. הוא עצר אותי מליפול.
"תודה ראיום," לחשתי בחיוך שקט וליטפתי את פרוותו. "אני חושבת שאני זקוקה למעט שינה, ואז נוכל לנסות לרדת בבטחה מין ההר." בדיוק כמה שניות אחרי שגמרתי לדבר הרגשתי את העייפות נופלת עליי,
ונרדמתי.