נמר השלג -פרק עשרים ואחת

סוף האגם היה במרחק של יום הליכה לפנינו. מזג האוויר היה קריר יותר, וחדר לעצמותיי והקפיא את נשימתי, מעלה ממנה אדי קור.
במהלך המסע ראיום צד לי כמה חיות. עד כמה שזה היה מלחיץ וקצת גועלי מצידי לצפות בדם שעוד זרם מגוף החיה, הודיתי לו בשקט בליבי. כך היה בכל פעם שהאוכל נגמר. ראיום היה צד את החיות בשקט, ואני הייתי מנקה וחותכת אותם.
סכין הקרח שלי נחה בצד לצידי, קשורה בחבל דק לחגורה שלי. אחרי תקרית שקרתה לי פעם עם שני נמרים, החלטנו ראיום ואני שאני צריכה משהו שיגן עליי. וזה גם שימושי לאוכל…
המשכנו לצעוד קדימה בשקט. אפשר לומר שהיה לי ריב קטן עם ראיום.
נעצרנו לפתע כשנתקלנו בבעיה. חור גדול נפער בקרח. ירדתי מגבו והתקדמתי בזהירות לשפת החור. ממש שראיתי שמתי לב שהקרח מתחיל להישבר.
"זה נראה דיי רציני. טוב, לא כל כך, אבל עדיין… אנחנו צריכים למצוא דרך לעבור את החור הזה, וככל שנקדים לחצות כך נמהר להגיע אל פסגת ההר." חזרתי אל ראיום שהמשיך להביט בי ולשתוק. המשכתי לנעוץ בו מבט. "טוב זה לא באשמתי. זה הכל בגללך. אף אחד לא אמר לך להיכנס לאוהל שלי…" אמרתי, מובכת מעט מהסיטואציה. הוא נהם בלגלוג ואני יכולה להישבע שהוא גלגל את עיניו.
"טוב די! מה עושים?" אמרתי בקול לחוץ ואחזתי בראשי בשתי ידי. המרחק היה יחסית גדול וכל רגע שבזבזנו פה עלול לעלות לנו בקרח נמס.
ניסיתי לחשוב על דרכים שבעזרתם אני אוכל לעבור לצד השני. אמא אמרה פעם שהיא ואבא בנו רפסודה (משהו שמורכב בעיקר מעצים כרותים שקשורים אחד לשני בעזרת חבלים עבים, אם אני לא טועה) והם חצו בעזרתה את הנהר הגדול.
הסתכלתי סביב וניסיתי לחפש דברים שיכולים לעזור לי. במרחק מה מאיתנו היה אזור מיוער, אולי אם אלך לשם אוכל למצוא כמה ענפים או אפילו גזעים יבשים חזקים. בדיוק כשעמדתי להתחיל ללכת הרגשתי בראיום מושך אותי חזרה אחורה. אחת משיניו עשתה חור בקצה חולצתי ויכולתי להרגיש את קרירותה כשנגעה בי.
"איי, ראיום!" הסתובבתי אחורה ושמתי לב למבט המהסס שלו. "אתה לא רוצה שהלך? אבל יש לי רעיון איך נוכל לחצות…" הוא נשאר במקומו ורטן ברגלו הקדמית כמנסה להתעקש. "אוקי, אז אתה פשוט תלך ו-" הוא הסתובב לפתע והתחיל ללכת לעבר החור. "היי! אני מדברת איתך!" נזפתי בו אך הלכתי אחריו.
הוא חיכה עד שהגיע קרוב מספייק ואז החל להכות את הקרח במרץ. "מה אתה עושה?!" צעקתי בחרדה. "אתה רק תגדיל ככה את החור ואת הסיכויים שלנו לחצות!" הוא התעלם מדבריי והמשיך
קצה הקרח. ניסיתי לתפוס את כפתו ולעצור אותה אך הוא היה חזק יותר ממני.
הקרח נשבר בדיוק כשהתייאשתי. הבטתי בחתיכת הקרח הצפה עושה את דרכה אל הצד השני. נהמתו של ראיום משכה את תשומת לבי חזרה אליו. הוא הצביע עם כפתו לעברה ומבטו ניסה לשדר לי משהו שוב ושוב.
'תחשבי, נאי,' אמרתי לעצמי בעודי מנסה להתרכז. 'ראיום לא היה שובר את הקרח סתם…' החזרתי את מבטי לאגם הקפוא. חתיכת הקרח נעלמה. יכולתי לראות אותה בקצה השני.
"ראיום, אתה גאון!" קראתי בשמחה וקפצתי עליו בחיבוקים. הוא ליקק את לחיי הימנית וגרגר בגאווה, כאילו אומר "נו ילדה איטית שכמוך, כל הכבוד על ההבנה."
"אם נשב שנינו על הקרח ואתה תשבור אותו נוכל לסחוף אותו אל הצד השני! הרי אתה בטח לא היית מצליח לצוף על עץ כל כך הרבה זמן…" הקנטתי אותו.
התחלנו לשבור את הצדדים של הקרח, אני חורצת בו חתכים בעזרת הסכין שלי והוא מכה בו ושובר אותו.
כעבור חמש דקות חתיכת קרח (גדולה יחסית) נשברה ואנחנו עשינו את דרכנו, מריעים בניצחון אל הצד השני של האגם הקפוא