נמר השלג -פרק ארבע עשרה

בבוקר למחרת התעוררתי כשתחושת קור נוראית עטפה אותי. הרגשתי כאילו הסירו מעליי את מעיל הפרווה שלי. הבטתי לצדדים. משהו היה שונה… אבל מה?
סובבתי את ראשי כשלפתע נזכרתי במאורעות אתמול. אני נפלתי מין ההר אחרי שעקבתי בצפייה אחרי… הנמר! בדיוק! אני בטוחה שהוא היה פה כשעוד הלכתי לישון, אז איפה הוא עכשיו?
נרעדתי לרגע מהמחשבה שהוא עזב אותי לבדי כאן כשלמעשה אני אמורה לשמוח שחיית פרא שכמוהו החליטה לחוס על חיי ולעזוב אותי לנפשי, אבל פשוט הרגשתי שאני זקוקה לו כאן, הרי מי ינחה אותי בשלג הזה? מי יגן עליי?
התחלתי לשקול את צעדיי. אם אשאר כאן לחכות לו, מי יודע כמה זמן זה ייקח. אולי אפילו אחכה לו חודשים והוא לא יחזור.
מצד שני, אם אלך, יכול להיות שהוא יחזור.
התלבטתי במשך כמה דקות, ולאחר מכן לקחתי את התיק שלי, מניחה אותו על גבי ועליו מסדרת חזרה את המעיל.
הקור חדר לרגליי והקשה עליי לצעוד בשלג, אך בכל זאת התעקשתי להמשיך קדימה. אני אולי לא יודעת מה עם אמא ואבא, אבל אני אעשה את זה. אני אגמור לטפס על ההר, ואז ארד מטה ואחפש אותם עד שאמצא, גם עם זה ייקח לי זמן.
הגעתי לאזור חלק וקפוא. התכופפתי והושטתי את ידי קדימה כדי לגעת בקרח. אדי קור יצאו מפי ונספגו בקרח האגם. הוא היה מוצק וקשה, אך נראה שבערך באמצע שלו הוא היה מעט רך, כמעט שביר.
"זה בטח אגם קפוא, אם אחצה אותו אולי אמצא משהו שיעזור לי לשרוד כאן." חשבתי בקול. הרמתי רגל אחת כדי לנסות אך הפחד שיתק אותי. מה אם כשאעמוד על הקרח הוא יישבר? אני עלולה לטבוע ולמות.
החלטתי לעצור מעט כאן ולהיכנס אל האזור המיוער מעט. העצים שהיו פה היו קפואים, אך היה לי רעיון אך אוכל לנסות להבעיר מעט מין הענפים שאשיג.
אחרי חיפוש ממושך מצאתי מעט עלים -או לפחות אב-טיפוס לעלים- ענפים, וכמה גרגרים לא-מזוהים קפואים. סידרתי הכל בערמה אחת גדולה והתחלתי במלאכה.

אני חושבת שעברו רק כמה דקות, וכבר הצלחתי להבעיר את העצים. אמא תמיד אמרה לי שאני אוכל לשרוד בכל מקום. הדחף לחום דחף אותי קדימה והתקרבתי לאש עד כמה שיכולתי. הצבתי את ידי מעל ללהבה. התחושה היתה כל כך נעימה, היא הצליחה להעביר לי מעט מין הקור והצמרמורת.
קול קרקור עלה מבטני, סימן לכך שאני רעבה. הוצאתי את קופסת האוכל שלי. היא היתה פחות חמה ממה שהיתה יום לפני. החזקתי אותה מעל לאש וחיכיתי עד שהאוכל יתחמם.
אכלתי מעט מאוד, למרות שרציתי להמשיך לאכול עוד, אך ידעתי שאסור לי. אני צריכה לשמור מזון לימים הבאים.
לקחתי את גרגירי היער הקפואים שמצאתי, השחלתי אותם בענף, וצליתי אותם. צבעם היה אדמדם סגול. הם נראו מתוקים.
בדיוק כשבאתי להכניס אותם לפי שמעתי נהמה חדה מאחורי שהקפיצה אותי. הסתובבתי בזהירות וראיתי את הנמר צופה בי. רגלו עדיין היתה חבושה ונראה היה שעדיין קשה לו לזוז.
"אתה רוצה גם?" שאלתי והפנתי את הענף עם הגרגרים לעברו. הוא נהם שוב בחדות וחשף שיניים. "אוקי, לא. רגע.. אתה מנסה להגיד לי לא לאכול אותם?" שאלתי אותו. הוא מנסה להזהיר אותי מפני משהו?
הוא התקרב לעברי במהירות והפיל את הענף מידי, רומס את הגרגירים עד שלא היה אפשר לזהות אותם.
"הם רעילים? לזה התכוונת?" אני לא יודעת אם זה היה כן או לא בתשובתו. אך הוא חיכך את אפו בבטני, כאילו הוא שמח על משהו. "אני מתכננת לחצות את האגם בקרוב, אתה רוצה לבוא איתי? אם תבוא, אני
מבטיחה לדאוג לך." אמרתי. אני עדיין לא מאמינה שאני מדברת אל חיה, אבל אילו עוד אפשרויות יש לי?
הוא הביט בי ואז באגם. "כן, את האגם הזה. תבוא איתי? אני צריכה מישהו שיגן עליי וידריך אותי כאן בהר, וכמובן מישהו שיארח לי לחברה." התקרבתי בזהירות וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו לחיבוק. פרוותו הרכה השרתה בי חמימות והגנה. הוא נהם והתיישב.
כך או כך, אני בטוחה שהוא יעקוב אחריי.