נמר השלג -פרק אחת עשרה

קמתי מוקדם. אמא ואבא עוד ישנו לצידי. נתתי להם לישון.
הזדחלתי בשקט ממקומי ויצאתי החוצה. הנוף היה מדהים, עוצר נשימה ממש.
השמש התחילה לצאת וקרניה זרעו פסים כתומים בשמיים, שהיו מלאים בעננים לבנים ורכים על רקע תכלת בהיר. יכולתי לשמוע קולות של חיות שהיו במרחק מה מאיתנו, אולי כמה ציפורים ואפילו חיות בר.
אני רק מקווה שלא ניתקל בהם.
שפשפתי את פניי והתחלתי להתארגן, מסדרת במדויק את חפציי.
פתחתי את תיקי והוצאתי מתוכו את המחברת הקטנה שלי והעיפרון, והתחלתי לאט לאט לכתוב:
'אם הייתי יכולה לצלם את הנוף הזה, את הזריחה, את קרני השמש המציצות בין הענפים חסרי העלים המכוסים בשלג, את האור הכתמתם והנוגה…
הכל היה כל כך שונה מהנוף של הגבעה שם ארחק בבית, הכל היה רחוק וקרוב באותו זמן.
כשהרמתי מעט שלג בידי, הוא נמס והשאיר אחריו ממש מעט, רק כדור קטן של קור-' אמא התחילה לזוז ולפקוח את עיניה. היא שלחה לעברי חיוך חמים. "בוקר טוב נאי,"
"בוקר טוב."
'-אני מקווה לשמוע עוד סיפורים מעניינים מאמא. אני מקווה שיקרה לנו משהו מיוחד היום.' סיימתי לכתוב – בעיקר כי אבא אמר שאנחנו צריכים כבר להתחיל לקפל את החפצים שלנו – והחזרתי הכל למקום.
"אז היום אנחנו ממשיכים לטפס אבא?" שאלתי בזמן שצעדתי לצידו. הוא הנהן לחיוב. "היום אנחנו צריכים להגיע קצת יותר גבוה… בערך עד לשם-" הוא הצביע על נקודה הררית באופק. "-ואז נחנה. באזור ההוא אמורים להימצא הרבה חיות בר, כך שזה יהיה קצת מסוכן, ואת תצטרכי להבטיח שלא תזוזי לשום מקום!"
"אני לא!" הבטחתי. עצרנו לרגע כשאמא אמרה שקצת קשה לה, והמשכנו.

כבר הגענו לגובה רב, וצעדנו דיי הרבה זמן. בהפסקת האוכל שעשינו אבא סיפר שהוא חלם על דג גדול שרודף אחרינו, ושאני ואמא דקרנו אותו בעזרת המקלות טיפוס שלנו. כולנו צחקנו ואפילו ירדו לי כמה דמעות. כשהגיע תורי סיפרתי שאני חלמתי שאנחנו עומדים במקום גבוה, "ופתאום התחילה רוח מוזרה לנשוב והכל נהיה קריר מאוד, ואבא, אתה אמרת שאתה מרגיש שבקרוב תבוא סופה ושאנחנו צריכים להתרחק משם." הוא הביט בי במבט בוחן. אני יכולה להבין אותו, זה לא שזה חלום מרגש או מצחיק או משמח במיוחד, הוא דווקא דיי מציק.
"טוב, אני בטוח שלא יקרה שום דבר ושאנחנו נגיע לראש ההר." אמר וחיבק אותי חזק, אך כבר אז יכולתי לחוש את ההיסוס שנבע ממנו.

יומיים נוספים עברו להם, כך שזה אומר שאנחנו שוהים כרגע כבר ארבעה ימים על ההר.
זה הישג מרשים, אני חייבת לציין.
הכל היה קר כל כך עכשיו. אמא לא הפסיקה לרכוס לי מחדש את מעיל השלג שלי ולוודות שתמיד חם לי מספיק.
טיפסנו בתור. אבא ראשון, אני באמצע ואמא מאחורי-לצידי. היה ממש קשה לטפס כי זה צרך מאיתנו הרבה כוח ומחויבות להישאר תמיד בתנועה, כדי שלא נקבל ניוון שרירים מהקור העז.
אני זוכרת שלא ידענו בכלל מתי זה יום ומתי זה ללילה, בגלל שהאדים והערפל שעל ההר הסתירו הכל.

אני הייתי ליד אבא. אמא אמרה לו שישמור עליי ושלא ייתן לי לחמוק ממבטו ולו פעם אחת לאורך כל הטיול. היא גם אמרה שהפעם אני צריכה להיות קשובה להם, כי זה ממש מסוכן להימצא קרוב לרכס ההרים בתקופה הזאת של השנה. הנהנתי בדריכות והמשכתי לעלות, מחזיקה במקל הדק והברזלי שבידי ונועצת אותו בשלג הרך שכיסה מעט את הקרקע.
אני לא אשקר. ברגע שענן הערפל הגדול זז, חלק מהנוף נחשף לעינינו. הנוף שראינו היה מרהיב. אני לא חושבת שראיתי נוף יפה יותר בחיי.
הרוח התחזקה מעט ואבא הרים את ראשו בחשש. זה כבר כמה שעות שהוא עושה זאת, אך לא אומר דבר. התקדמנו עוד קצת עד שהוא פצה את פיו. "אנחנו צריכים לתפוס מחסה רוז, אם לא עכשיו, הסופה הקרבה תתפוס אותנו ואנחנו ניסחף מטה מין ההר." פחדתי. לא רציתי שיקרה לנו משהו. במיוחד לא בטיול הראשון שלי.
"אבא…" הוא הביט בי כמבין וחיבק אותי בחוזקה. "ששש, הכל בסדר, אנחנו כבר ניכנס למחסה והכל יהיה בסדר…" אם נמצע אחד, הוספתי בשקט בליבי.
היינו עכשיו על מין מישור. הקרקע הייתה מחוספסת וסלעית מעט, ומלאה שלג כמובן.
אבא הורה לי לעמוד במקומי בעוד הוא שנייה הולך עם אמא להסתכל על המערה שהם מצאו, רק כדי לבדוק ששום חיה לא מתגוררת בה כבר.
עשיתי מה שהוא אמר לי ובמשך כמה דקות לא זזתי ממקומי, עד שראיתי את התנועה החדה למטה.
הבזק לבן-שמנת תפס את עיניי ואני עקבתי אחריו כמהופנטת. הוא נע לו בזריזות למטה, רץ מפה ומזנק לשם. היו פעמים שעיני איבדה אותו אך כעבור רגע הוא צץ שוב על ההר ממול. נראה היה שהוא נח לו עכשיו אחרי שצד חיה כלשהי. התקרבתי עוד טיפה ולא הייתי מודעת לכך שהשלג שמתחת לרגלי מתחיל להעלם.
בדיוק כששמעתי את אמא מאחוריי, החיה המסתורית ניזקה למטה. לא הייתי מתפלאת בדרך כלל, אך הגובה היה רב, כמעט 15 מטר. ראיתי סימן נוסף של החיה אך אז היא נעלמה. עשיתי עוד צעד אחד כדי לנסות לראות אותה, אך מבלי משים רגלי נתקלה באוויר ואני החלקתי מין ההר, בעוד צרחותיה של אמא באוזניי ואני מנסה לשווא לקרוא לה.