נמלטת | פרולוג
קרדיט ענקית לליאור, שותפה בכתיבת הסיפור הזה.
•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•
העולם נראה כל כך שלוו בבוקר.
כרי הדשא הירוקות תמידית התחילו להצהיב חלקית בקצוותיהן לקראת הסתיו, כמתכוננים לשנת החורף. הם היו מכוסים בחלקים החשופים לשמש בטל בוקר קל, מעניק זוהר שמשי לבנבן שקוף לעשבים. השמיים נצבעו בפסי צבע לא אחידים, כפרויקט שצייר החל ופסק באמצע. צבעם היו חדים וברורים, ונקלטו בכל עין אנושית תוך שניות; צבעי סגול, כחול, ירוק, אדום, כתום וצהוב נתלו על השמיים בעירבוביה שמיימית, מעין הרמוניה מרגיעה, צבעונית ומבולגנת, אך יפה באופן טבעי כל כך שכבר כמעט לא נראה עוד. השמש בהקה וזהרה, שולחת קרני אור לכל מקום כאילו היה זה כבר אמצע היום, אך עננים רכים וספוגיים הסתירו את רוב גופה מעוברי האורח. חלק השמש הנראה היה כתום, כמתרעם על כך שמסתירים אותו העננים ברוב חוצפתם. כמעט ולא הלכו אנשים ברחובות הריקים למדי, אך המעטים שהלכו ברחוב זה- שניים בלבד- הקישו בעקביהם בחוזקה על פסיפס האבן אפילו בלי להתכוון לכך, בגלל הדממה השוררת. מדובר היה בגבר ואישה, הגבר לבוש מקטורן ועניבה משוחררת, והאישה לבושה שמלת מלמלה צהובה ענקית ומאופרת באופן מוגזם. עינהם סרקו מבלי משים את השכונה השלווה הנשקפה להם; הבתים בצבעי השמנת בעלי הגגות האדומים. הפרחים השתולים בערוגות בכל חצר ועולים בגל מתקתק לאף, מעלימים כל זכר לריח אחר, והחלונות, שנצבעו כולם בגוון אחיד של ירוק עלה.
נאנחתי בשקט כשהמחזה השלוו כל כך נגלה לעיני מבעד לחלון הפתוח. רוח קלה, כמעט שלא קרה בכלל, ליטפה את מצחי ברכות, ובידרה את הווילונות השמוטים והמרוטים מכניסה בהם מעט נפח, אך תוך מספר שניות הם חזרו למצבם הקודם והמקומט. רגלי התכרבלו בשמיכת הפוך הרכה שלי, נעימה כל כך, מקררת את גופי. ראשי הציץ, זקוף וגאה, מבעד לתריסים הפתוחים, שהצלו על עורי וכיסו אותו בפסים שחורים לבנים, כמו זברה.
'את צריכה להפסיק עם המנהג הזה,' שמעתי את קולה של אימי נוזף בי במעמקי מוחי פעם נוספת. 'זה הורס לך את השינה!'
'פעם הבאה,' שכנעתי את עצמי. 'מחר אני אפסיק עם זה.' אבל ידעתי שזה לא יקרה, כל יום אני יושבת כאן, בדיוק בשש בבוקר, ומסתכלת מהחלון. בכל יום הייתי אומרת לעצמי שזאת הפעם האחרונה, אבל חוזרת לכאן למחרת, מתעקשת על השגרה הזאת.
שערי השחור נפל על עיני והסתיר אותן כמו וילון, מתנגש ברוח, מחמם כסוודר צמר. הסטתי באצבע רועדת במקצת את הפוני השחור, וחשפתי את עיני הירוקות, מצומצמות תחת אור השמש, שכמובן הייתה חייבת לכוון את קרניה דווקא אלי. התריסים דיגדגו מעט את לחי הצמודה אליהם, והצמדתי את ראשי הרכון אל החלון עוד יותר, מטביעה בעורי סימנים של קווים.
שחררתי אנחה נוספת והכרחתי את עצמי להרחיק את הראש ולהסיט את הווילונות, מעלימה את האור בשנית מהחדר. לפי השקט שעמד באוויר יכולתי לנחש שהגבר והאישה כבר נעלמו מהרחוב. זה הרגיע אותי, הייתי היחידה הערה בכל הרחוב, זה הכניס בי שלווה מסוימת. השפלתי את מבטי מטה, אל קופסאת המכתבים המרובעת, הצבועה ברשלנות בירוק, וחושפת פה ושם כתמי חום, אשר ישבה על ברכי. אצבעותי שיחקו בה באי נחת, מסובבים אותה לצד ימין ושמאל, אך עדיין לא מעיזים לפתוח אותה. הכנתי את הקופסא הזאת כשהייתי קטנה, בערך בת שש. לפני ש… סילקתי את המחשבה ממוחי.
'זה העבר,' הדרכתי את עצמי. 'זה היה, וזה הלך. אני צריכה להתמקד בהווה, בעתיד.'
אלה לא היו שקרים מוחלטים, אך גם לא היו כל האמת. הרגשתי כיצד לאט לאט אני מתחילה להתנגד לעצמי, ובלי שליטה פתחתי את הקופסא בהרמת המכסה עשוי הקרטון. הכנתי את הקופסא מקופסת נעליים, נזכרתי בגעגוע. קופסת נעליים של אבא.
את המכסה הנחתי בזהירות על המיטה. רטט של התרגשות עבר בי כשפניתי אל הקופסא הזאת, שמבלה את רוב זמנה תחת מיטתי, מאובקת. כמעט אף פעם לא פתחתי אותה, כך הרגשתי, כמעט אף פעם לא נגעתי בה.
עוד שקר.
נראה היה לי שהימים חוזרים על עצמם. כל יום אני מתעוררת בשעה הזאת, חושבת. כל יום הקופסא נפתחת מחדש, כל יום הזכרונות מציפים אותי. לא הייתי בטוחה למה אני עושה את זה תמיד. אולי כדי להיזכר בכל מה שהשארתי מאחור, את כל מה שעזבתי כשניתנה לי ההזדמנות. כל יום, אותה שגרה אפרורית וחסרת חיים. כל יום, נראה שחוזר על עצמו שוב ושוב.
ידי ריפרפו על הדפים, עוברים ממכתבי ההווה למכתבי העבר. חולפים בין השנים, שולפים זכרונות חדשים במהירות שלא הייתה אפשרית בלי הקופסא. הם קפצו לי לראש, העלו בעיני רוחי רגעים שונים, מחשבות שונות, זיכרונות שונים.
למה אני עושה את זה?
עצמתי את עיני.
הכי פשוט היה לי לחשוב בעיניים עצומות, אף שהמחשבות במוחי התחרו זו בזו במהירות. חשבתי על העבר שלי. על ההורים שלי. על החברים שלי. אני מכאיבה לעצמי בכך שאני מזכירה לעצמי אותם שוב ושוב. אני צריכה לעזוב אותם סוף סוף, לשחרר את המשקל הרובץ על כפי, המעיק עלי.
תמיד אמרו שיש לי ריסים ארוכים. כרגע הבחנתי בזה באמת בפעם הראשונה בחיי. הריסים גרמו למגע מחוספס על עיניי העצומות, והייתה לי תחושה שהם זעים מעט, אולי בגלל הרוח אשר עדיין עובר קצת דרך הוילונות לכיווני.
'עוד יום לימודים עומד בפתח, אני חייבת לחזור לישון,' ניסיתי לחשוב בצורה אחראית, למצוא דרך לברוח מהקופסא הנחה מולי, שלווה וחסרת דאגות, רגועה ונינוחה.
אנשים כל כך עיוורים.
הרחוב שלי נראה כמו רחוב קטן ורגוע, יפה וחמוד, כמו כפר מהאגדות. האנשים? אותו דבר. מושלים, חינניים, חביבים. אבל הכול אשליה, אנחנו יודעים שאי שם קורים דברים שלא ניתן להאמין כמעט. אנחנו מבטיחים לעצמנו שאנחנו עוזרים לאנשים כשאנחנו תורמים כסף לעמותות, ועוזרים לכל הומלס מסכן שמגיע לרוב, אבל האמת שאנחנו מפחדים באמת להתמודד מול מה שגורם לכך. אנחנו נהנים מהחיים הנוחים שלנו, ושוכחים מהאנשים שנמצאים אי שם, ושאת חייהם לא היינו מסוגלים לחיות אפילו לשניה קלה. אנחנו שוכחים מהם, נהנים מהמותרות שלנו, וממשיכים להיות מזויפים כל כך כשאנחנו נלחמים נגד רע קטן, שאנו לא רוצים ללכלך את הידיים ולעצור את הגדול. פעם לא הייתי כזאת.
עכשיו אני כן.
פקחתי את עיני, כמתעוררת משינה בישיבה, ובחנתי את חדרי. דבר לא השתנה. שידה בצבע שמנת עמדה ליד המיטה הירוקה שלי, עם שמיכת הפוך הלבנה, ועליה עמד שעון דיגיטלי בגווני לילך, ספרותיו האדומות מהבהבות במספרים '06:04'. על הרצפה נפרס שטיח בצבע סגול, עליו עמד ארון לבן גדול, ומולי יכולתי לראות את המראה הגדולה שלי, הממוסגרת במסגרת עץ צבועה בלבנדר. מהמראה השתקפה דמותה של נערה צנומה, בעלת שיער שחור ונבול אשר חיפה על רוב ראשה, וחצי עין ירוקה מציצה מאחורי הפוני, נוצצת כאבן איזמרגד. עורי היה לבן, זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בגופי. העור הלבן והרך שלי, לבן כמו קצפת, לבן כמו ארנב, לבן כמו סיד. כותנת ירוקה בעלת כתפיות קצרות, שנראה היה שנתלו על ידי במקום על כתפי מרוב שהיו נמוכות, נחה על גופי. האמת שהיא הזכירה יותר… שמלה. שמלה מפוארת, אפילו. ירוקה וזורמת, מקופלת כמו מניפה בחלקה התחתון. הייתי בטוחה שאף אחד לא לובש שמלה כזאת יקרה ככותנת לילה, והאמת שגם אף אחד לא ראה אותי איתה מעולם. היא הייתה של אמא שלי. אמא שלי סיפרה לי שאביה קנה לה אותה כשהייתה שושבינה בחתונה של מכרים שלו. היא העבירה אותה לי, היא כבר הייתה קצת צפופה עליה. היא אמרה שבא תפר אותה כשהיא התחילה להיפרם. זו כנראה הסיבה שכל כך נהנתי ללבוש אותה. אבל לא מחוץ לבית. לא, חס וחלילה. לא דיברתי על אבא מחוץ לבית. מחוץ לבית הוא היה מת, פשוטו כמשמעו. זה מה שהייתי מספרת למי שהיה שואל. אבא מת, סוף הסיפור.
עוד שקר. אבל גם זאת הייתה הסיבה שלא רציתי ללבוש את השמלה. שאלו אותי מאיפה קיבלתי אותה, ושאלה תוביל לשאלה.. ואז ישאלו על אבא. שנאתי את אנחות הרחמים, שנאתי את ה"אני מצטער" הטיפוסי. לא אהבתי שמרחמים עלי, במיוחד שמדובר בשקר. חוץ מזה… לא רציתי שהשמלה תיהרס. היא אחד הדברים היחידים שיש לי שאבא אפילו נגע בהם. לא רציתי ללכלך או לקרוע גם אותה, בדיוק כמו… בדיוק כמו הספר, בעצם. זה היה ספר שאבא בעצמו ממש הוציא לאור. ספר מלא סיפורי ילדים שהוא המציא. הוא נהג להקריא לי אותו לפני השינה, היה רק עותק אחד שלו בכל העולם, והוא היה שלי.
היה.
נאנחתי בשלישית, ועברתי באצבעותי על המכתבים הישנים יותר. עוברת מהישנים, החדשים, הלבנים, המבריקים, לישנים, הצהבהבים, המחוספסים. אותו הטקס החוזר על עצמו יום אחר יום, הוביל לדברים רבים כל כך בראשי. נזכרתי בחברי הישנים, וב"אויבי" הותיקים. המחשבה על כך מה שעדיין מתקיים, מזעזע ככל שהוא, גרמה לצביטות בליבי, והפצע שכבר חשבתי שהגליד, התמלא בשנית בדם.
ידי נעצרו על אחד מחמשת המכתבים בתחתית הקופסא, הכי ישנים. הוצאתי אותו, בזהירות מחשש שיקרע או יתפורר, ביד רועדת, ובמעט התרגשות. אנדרנלין הציף את עורקי כאילו גמרתי זה עתה ריצת מרתון, ליבי האיץ פעימות, כמנסה להכניס כמה שיוכל עוד לזמן הקצר עד לפתיחת המכתב. דווקא אותו בחרתי היום. טוב, האמת זה לא מפתיע, הוא היה המכתב ה"אהוב" עלי, אבל עדיין. דווקא היום מכל הימים….
התחלתי לפתוח את המעטפה בזהירות, מקווה שלא יתווספו אליה קרעים נוספים. מצחיק בעצם, זה שכל פעם טרחתי לסגור אותה ולהדביק אותה שוב, איך שכל פעם שהייתי פותחת אותה הייתה מתרגשת שוב, כל כך, מחדש. אולי פשוט רציתי להאמין שהוא באמת מכתב חדש, שהגיע ממש כרגע, במיוחד בשבילי, כדי להאמין שהם עדיין שולחים לי מכתבים אחרי כל מה שעשיתי. אולי זו בעצם הסיבה שעשיתי את זה כל בוקר. כדי להזכיר לעצמי, לא, לא להזכיר, להוכיח לעצמי, שהם באמת קיימים. הם באמת חיים ונושמים אי שם, הם באמת זזים, והולכים, ועושים את כל מה שאני עושה כרגע, רק לא עם חיי מותרות כמו שלי. כדי להזכיר לעצמי שהם באמת חיים אי שם.
או לפחות חיו.
פתחתי את המעטפה ברעד, והנחתי את המכתב מולי על המיטה, מפורר כתמי עובש עליה, כדי שאוכל לקרוא אותו בפעם המי יודע כמה.
ללילי היקרה,
נפחת המכתב כתמיד.
מה שלומך? אצלי הכול בסדר.
אני זוכרת את ההקלה שחשתי שגיליתי שהוא עדיין בסדר גמור, שאף אחד לא גילה בינתיים את הדבר האסור שעשינו.
רקס בא לא מזמן לביקור.
זה הבהיל אותי ומילא אותי חשש כשקראתי את המכתב בפעם הראשונה, אבל לפחות הייתי בטוחה שהוא מספיק בסדר כדי לכתוב לי מכתב.
מזל ששאנל גילתה את זה בזמן ועזרה לשאר הילדים להתארגן.
חזרתי להיות רגועה ומלאת תקווה, כך זכרתי.
שמעתי שעלית דרגה! כל הכבוד!
לא ידעתי איך להתייחס למחמאה.
אשמח לדעת איך הולך אצל האחרים, אני קצת מודאג.
לא הופתעתי.
מקווה שניפגש בקרוב,
ממני,
את יודעת מי.
המכתב היה קצר ולעניין, אך מילא אותה באושר רב כשקראתי אותו בפעם הראשונה. וגם השנייה, והשלישית, והרביעית… אחרי שגמרתי לחרוש אותו לאורך ולרוחב התגייסתי בהתרגשות מחודשת לכתוב לו מכתב בחזרה, שיספר על הכול כולל הכול. כל כך הרבה שמחה עמדה לי בעיניים, מאושרת ונרגשת. שמחה קסומה, לא קשורה למצבי או למקום הימצאי. כל כך הרבה שמחה שכמעט ולא ניתן היה לספק בדרך אחרת. כל כך הרבה שמחה.
שמחה שלא חזרה לעיני מעולם.
תגובות (0)