ניקולס לייטווד – חלק 7 – אדמונד הנריסון

"למה אנחנו פה?" שאלתי כשהגענו ליעד שלנו – הינשופיה. אף אחד לא נכח במקום חוץ משנינו ועשרות ינשופים ודורסי לילה אשר חגו מעלינו בצווחות או ישבו במבטים משועממים בחלקי מגדל האבן העגול. הרצפה הייתה מכוסה כולה בלשלשת ציפורים – כולל השולחן מעץ שמישהו החליט לשים ברוב טיפשותו וחשב שהתלמידים יוכלו לשתמש בו.
אטסוקו החליטה שלא להניח את קלסרה על השולחן ורק הצמידה אותו קרוב יותר לחזה. "כשהגעת לשיעור של סנייפ לא יכולתי שלא לשים לב לריח מוזר שעלה ממך," היא הסתובבה אליי ועמדה כעשרה צעדים ממני. "סליחה?" לא הבנתי את דבריה. "את טוענת שאני מסריח?" באותה נשימה צמצמתי אליה בשני צעדים.
"לא לכך התכוונתי," היא תיקנה את משקפיה על אפה והמשיכה לשמור על קור רוח. נשמעו צווחות אחדות מחלקי המגדל ומשק כנפיים, ואטסוקו העיפה מבט בחלונות הגבוהים והצרים ללא הזגוגיות, אשר שימשו לינשופים כפתחי מעבר. היא המשיכה "התכוונתי שנישא ממך ריח, ניחוח אולי, של קסם בלתי רגיל, והצלחתי להבחין בו." האם קרה לה אותו הדבר שקרה לי בספרייה? לא יכולתי להאמין לה, נדרשתי לעוד הסבר.
"את יכולה לפרט יותר." זאת לא הייתה שאלה, הראיתי את התעניינותי בכך שנתתי לה להמשיך והתקדמתי בעוד צעד.
אטסוקו הניחה את קלסרה על המקום היחיד על הרצפה שנראה פחות או יותר נקי מלשלשת ציפורים ונמנעתי מלעשות מבט.
"תגיד לי," התחילה, "איפה עפות הציפורים?" לשאלה הזאת לא ציפיתי. "באוויר?" עניתי בהרמת גבה קלה. היא הנהנה, "נכון, בשמיים. הציפור, במיוחד טורפי לילה שולטים בתעופה שלהן בצורה הכי טובה שאפשר. כשהגעתי לכאן בארוחת צהריים, הכל היה רגיל בהתחלה, אבל ממש אחרי כמה דקות נהיה פה משהו בלתי מוסבר." היא עצרה בשביל לקחת כמה נשימות ושוב תיקנה את משקפיה על אפה. כשהרימה את ידה לא יכולתי שלא לשים לב לקעקוע שחור קטן על מפרק ידה הימנית, אותו היא מיהרה להסתיר בשרוולה.
אטסוקו הצביעה על אחד החלונות הצרים במגדל. "זרימת האוויר שמגיעה מהחלון הקטנטן הזה מאד חזקה, ועם זאת, הינשופים עוברים בו שנים על גבי שנים ולעולם לא היה מקרה של התנגשות ביניהם, או… או שהם פספסו את הפתח." היא החוותה בידה על עוד כמה חלונות כאלה. גיחכתי "את מבלה פה הרבה זמן?" היא הורידה את ידה ושאפה עמוק. טוב, היא לא כזאת טובה בלשמור על קור רוח כמו שחשבתי לעצמי. "בסדר בחור חדש, תקשיב." היא התקרבה אליי עד שהמרחק בינינו לא היה יותר משלושה צעדים ויכולתי לראות על פניה שהיא רצינית בקשר למה שקרה לה. "מה שקרה היום במגדל, אי אפשר להסביר בפשטות. הייתי לבד, חיכיתי למכתב, ולפתע החלה לנשוב רוח חזקה במגדל, והיא התחזקה יותר ויותר ואיימה להעיף את גג המגדל." עיניה התרחבו והיא האיצה את קצב דיבורה "אפילו הינשופים איבדו שליטה על כנפיהם, צווחו והסתחררו באוויר במן מערבולת רוח. התחולל פה כאוס נוראי. השולחן עף ואני החזקתי כל כך חזק במפתן הדלת שהפסקתי להרגיש את זרימת הדם באצבעות…" היא הרימה את כפות ידיה והביטה בהן רגע ממושך. "לפתע הכל נגמר כפי שהתחיל. זו לא הייתה איזו תופעת טבע נדירה שאפשר להסביר, התחולל פה קסם כלשהו, מוזר." היא עשתה צעד נוסף לכיווני. "ואז בשיעור של סנייפ, הרגשתי את הקסם הזה מגיע מכיוונך. שיערתי שקרה לך משהו דומה היום ואני חייבת לדעת אם צדקתי." כתפיה צנחו בעת שהיא הביטה בי במבט שואל, כאילו חיכתה שאאשר את חששותיה. אבל לא התכוונתי לעשות זאת. מה שקרה לי היום, לא דומה למה שהיא תיארה שקרה לה. את הסוד בספרייה תכננתי להשאיר לעצמי, לפחות עד שאהיה בטוח מה זה היה. יכול להיות שבספרייה נכח דמנטור? ואיך זה שאני לא הרגשתי ב"ניחוח" קסם דומה עולה ממנה? זאת יכלה להיות מתיחה מטופשת לתלמיד חדש.
"אני מצטער אטסוקו, אבל לא קרה לי שום דבר מופרז כזה היום. אם כבר, היום שלי היה משעמם עד מאד, אם אפשר לקרוא לזה הקסם בתפעולו." שנינו הבטנו בעיניים אחד של השנייה רגעים ספורים, לראות מי ייכנע ראשון ויספר את האמת, אבל לבסוף אטסוקו נאנחה והסתובבה להרים את הקלסר מהרצפה. היא באה לצאת מהחדר אך נעצרה על מפתן הדלת והסתובבה אליי עם חיוך קל על שפתיה "אתה צודק, יכול להיות שטעיתי ופשוט הגיעה רוח פרצים חזקה, אני לא מטורפת אם זה מה שאתה חושב." והלכה לדרכה.
נשארתי אני עם עצמי ועם המחשבות שלי, אותן ליוו ברקע צווחות דיירי הינשופיה.