ניקולס לייטווד – חלק 5 – אדמונד הנריסון

היום הראשון של הלימודים היה איטי ורק חיכיתי לחזור לספרייה השקטה להמשיך את מחקרי. הספר ענה לי רק על כמה שאלות, אך בעקבות קריאתו התעוררו בי עוד שאלות אשר להן לא הייתה תשובה בעותק שהחזקתי ברשותי.
היום התחיל בשיעור מבולגן ורועש של לחשים בהנחייתו של פיליוס פליטיק שלא מצא חן בעיניי. אחריו היה שיעור בקומה השביעית של הטירה – כשפומטיקה, שכלל חיבורים ארוכים ודרש טבלאות ורישומים רבים של מספרים. שיעור שינוי צורה של פרופסור מקגונגל הנוקשה עלה על עצביי כשביצעתי את אותו כישוף כל השיעור מכיוון ששאר התלמידים לא עמדו בקצב, ושיא היום היה שיעור בתולדות הקסם כשמצאתי את עצמי נרדם לא פעם ולא פעמיים ביחד עם כל הלומדים בכיתה.
לקראת הפסקת הצהריים ראשי כבר הסתחרר, ביקשתי סליחה מחבריי לספסל הלימודים שישבו באולם הגדול ופניתי לספרייה השקטה שתפיג מעט ממתחי. הסקתי שאיני רגיל ללמוד בסביבה של הרבה אנשים, שכן כל החיים למדתי מהבית והצלחתי להוציא ציונים גבוהים ואף לשאול שאלות שמוריי הפרטיים לא הצליחו לענות עליהן או למצוא את התשובה בחומר הנלמד.
נכנסתי לספרייה וריח ספרים אפף אותי. כיבדתי לשלום את הספרנית שישבה לשולחנה בכניסה ומצנפתה הסגולה הסתירה כמעט את כל פניה ואני בספק אם ראתה את אמרת השלום הקטנה שלי. שיהיה, חשבתי לעצמי. הלכתי לחפש את המדף ממנו שאלתי את הספר אתמול ובדרך עברתי על פני המקום היכן שפגשתי את הצמד המוזר מהפלפאף ובין רגע מחשבותיי התמקדו על הבחור עם שיערו השטני המקורזל ומבטו התמים אשר השתקף מעיניו החומות. בהיסח דעת החזרתי את הספרלמקומו ולקחתי ספר אחר שעמד לידו. התיישבתי לאחד מהשולחנות שעמדו בספרייה ושימשו כמקומות למידה וקריאה לתלמידים ופתחתי את העמוד הראשון מבלי לקרוא אפילו את כותרת הספר. קראתי את הפסקה הראשונה שוב ושוב עד שהבנתי שלקקחתי את הספרהלא נכון בכלל וגם לא הצלחתי להתרכז במה שהיה כתוב. "לעזאזל!" חבטתי באגרופי על השולחן. "שששששש" לחש לי מישהו בעצבים מהשולחן הסמוך. הפניתי את מבטי בזעם ובעצבים חסרי רחמים אל תלמיד שמנמן מבית רייבנקלו שנבהל ואסף את חפציו במהירות וברח לעבר הצד השני של הספרייה. טוב שכך, חייכתי לעצמי. אך חיוכי היה רק לרגע שכן קלטתי שאני צריך להתחיל לחפש את הספר הנכון למחקרי האישי. נאנחתי בקול וסגרתי את הספר והתקרבתי למדף הקרוב לחלון כשלפתע הרגשתי צינה מוזרה בחדר. נשימתי הוציאה אדים חמימים ועל הספרים הופיעו שכבות קרח דקיקות. הבטתי מעבר לחלון השטוף שמש של תחילת ספטמבר, לא הגיוני שנהיה קר כל כך בעונת סתיו המוקדמת. יצאתי משורות המדפים והבטתי סביבי אך לא ראיתי אף אחד. הקור נהיה חזק ועז יותר וחדר עד העצם בין רגע. התעטפתי בגלימתי וניסיתי לחמם את ידיי אך דבר לא עזר והקור התעצם יותר. התחלתי לרעוד ושיניי החלו לנקוש. קרח חלקלק כיסה את רצפת הספרייה, לא הצחלתי לנשום, כאילו מישהו רוקן לי את כל האוויר מראותיי ושלחתי את ידיי הקפואות אל צווארי. החדר החל להסתחרר מולי ולהאפיל. הקור חדר כמו סכינים חדות וכואבות בחזי ולא הצלחתי להזיז יותר אצבע מאיבריי.
באותה מהירות שהקור הופיע, כך גם הוא נעלם. הרצפה חזרה לצבעה המקורי, הקרח מהספרים הומס ונשימתי חזרה אליי, חמימה ומרגיעה. ראייתי חזרה אליי והסתכלתי סביבי בהלם מנסה לנתח את מה שקרה הרגע. החדר נשאר כפי שהיה, לא הייתה אף לא שלולית אחת והספרים נשארו יבשים. מהחלון עדיין הורגש חומה של השמש בשעת צהריים. אין לי מה לעשות פה, החלטתי נמרצות ונחפזתי לצאת במהירות וכמעט בריצה מהספרייה לנוכח מבטה המופתע של הספרנית שהרימה את מבטה.