ניקולס לייטווד – חלק 3
"אז איפה את רוצה להתחיל את הסיור?" שאלתי את החניכה שלי, בעת שיצאנו מהמועדון המואר של הפלפאף. ג'וליה הלכה לצידי בעליזות, ידיה שלובות מאחורי גבה כמו ליידי. היא פסעה מלפניי בצעדיה הקטנים ונעמדה מולי. "שמעתי שיש ספרייה מאד גדולה, לא הספקתי לבקר בה," שילבתי גם אני את ידיי מאחורי גבי כמוה. "אולי אוכל למצוא בה ספר לחשים לתלמידי שנה ראשונה." צמתה זזה בפרעיות מצד לצד בזמן שהיא דילגה אל אחד מגרמי המדרגות הרבים של בית הספר. הלכתי מאחוריה ורגליי הארוכות הדביקו את הפער. "בסדר, אז נתחיל מהספרייה. הדרך מכאן." סיכמתי ופנינו לקומה השלישית.
הספרייה הייתה ריקה מאדם, למעט כמה תלמידים בודדים. הגיוני בהתחשב בעובדה שזהו רק היום הראשון ללימודים וכולם רצו לנצל עוד קצת את הזמן הנותר להם לפני שיתחילו השעות האינסופיות בספרייה. פסענו בין המדפים והספרים המרחפים וניהלנו שיחת היכרות קצרה. ג'וליה גרה בניוקאסל עם משפחתה. הוריה למדו בהוגוורטס, אביה השתייך להפלפאף כמוה ואימה לרייבנקלו. יש לה שני אחים תאומים בני 5 בשם דין וסאם שהיא כבר הספיקה להתחיל להתגעגע אליהם. זה כל מה שהספקתי לשמוע ממנה עד לאותו רגע שעיניי קלטו דמות מוכרת עומדת בסוף שורת המדפים, במדור היסטוריה וקוסמות, ומעיינת בספר פתוח המוחזק ביד. ליבי נדם לרגע. זה היה אדמונד. ג'וליה נעצרה וקלטה שאני בוהה בו. "מי זה? שאלה בקולה הצייצני. מיהרתי לסובב אותה בכתפיה ודחפתי אותה קלות קדימה תוך כדי שאני ממלמל לה בתשובה: "על מי את מדברת? אה זה אף אחד, לא יודע בעצם, לאמשנהבואינתקדם." לא בטוח שהיא הבינה את המשפט האחרון. לרגע אדמונד הרים את מבטו מהספר אבל זה כבר היה מאוחר מידי ושנינו נעלמנו מעיניו.
המשכנו לעבור על פני הספרים ואני ניסיתי להשתלט על המבוכה הרבה שפקדה אותי משום מה. למה אני מרגיש כל כך מוזר כשאני רואה אותו? אך לא הייתה לי תשובה ברורה ופשוט המשכתי ללכת. נשמתי לרווחה כשהתרחקנו והסתכלתי לרגע על ג'וליה שחייכה חיוך רחב וילדותי. "מה?" הרגשתי מאד לא בנוח, פן מחשבותיי היו כתובות על המצח. "תסתכל," הצביעה באצבע המורה שלה על השלט הקטנטן שריחף תלוי מעל הכונניות ספרים, עם הכיתוב המסולסל – שנה ראשונה. "מצאנו אותם." הכריזה. שמחתי שג'וליה לא שמעה את הדפיקות לב המהירות שלי. פקדתי על עצמי להפסיק להתרגש וניסיתי להדחיק את המחשבה שאדמונד נמצא במרחק של ממש כמה כונניות מאיתנו, אך ללא הועיל. מחשבותיי נדדו שוב ושוב לצורה שבה הוא עמד, כה נינוחה, וקרא ספר באלגנטיות כשאצבעותיו הארוכות והחיוורות עוברות בליטוף על פני המילים… שוב התנערתי מהמחשבות שלי וחזרתי להתמקד במציאת הספר הנכון.
ג'וליה עברה וקראה בראש נטוי לצד את כותרות הספרים. "את מחפשת משהו ספציפי?" החלטתי לשאול. היא השתהתה לרגע ואז הסתובבה אליי עם מבט שואל בעיניה: "יש לחש מסוים למציאת דברים שאמא שלי לימדה אותי, אבל אני לא מצליחה להיזכר במדויק בשם… סציו? אולי לציו?". "אציו." תיקנתי אותה. "רוצה לנסות?" היא הנהנה והוציאה את שרביטה שהיה עשוי מעץ בהיר יותר משלי. הוצאתי את שרביטי, העשוי מעץ מייפל, גם כן. "בסדר," הזדקפתי. "חזרי אחריי." הדרכתי אותה. "את צריכה לחשוב על מה את רוצה למצוא. תארי לעצמך את התוכן של הספר, תדמייני את מבוקשך, והספר ימצא את דרכו אלייך." הנפתי את השרביט לפי התנועה המקובלת ללחש והיא חזרה אחריי כמה פעמים בשביל לזכור את התנועה. "בסדר, אני מוכנה." אמרה ג'וליה בטון נחוש. היא עצמה את עיניה ונשמה שתי נשימות עמוקות. כשפקחה אותן הניפה את שרביטה. "אציו." אך דבר לא קרה. בדקנו סביבינו אם מגיע ספר מאי שם, אך הספרים היחידים שהיו באוויר היו אלה שריחפו בחזרה אל מקומם. שום ספר לא הגיעה לידיה. החלטתי לעודד אותה: "אל תתבאסי, זאת הפעם הראשונה שלך-" לא הספקתי לסיים את המשפט איך שפתאום הספרים במדור החלו לעוף ממדפיהם במהירות לכל כיוון. אחד מהם כמעט פגע בראשי אך הספקתי להתכופף. "וואו!" צעקתי בהפתעה. ג'וליה הסתכלה סביבה בעיניים פעורות לרווחה. הספרים טסו ללא שליטה לכל עבר. ג'וליה התכופפה והתחמקה. "ניק!איך עוצרים את זה?!" היא צעקה בעודה מגוננת על ראשה בידיה. "זהירות!" צעקתי לה והסטתי בידי ספר שמן שכמעט פגע בעורפה. רעש המוני דפים מרשרשים כמעט גברו על קול סמכותי חזק – "פיניטו!", ובין רגע כל הספרים נעצרו ונפלו על הרצפה בקולות חבטה רמים. הפניתי את מבטי לגורם הלחש שעמד מתחת לשלט "שנה ראשונה",בידו שרביט ועיניו התכולות משדרות רצינות וקור. אדמונד הנריסון עצר את הבלאגן שהתחולל. ליבי החל לפעום מהר וסומק עלה בלחיי. הסטיתי את מבטי לעבר ג'וליה והחזקתי בכתפיה הקטנות, מוודא שאין עליה פצעים או חבורות. "את בסדר? לא נפגעת?" שאלתי בנשימה אחת. היא חייכה אליי. "זה היה מפחיד!" אמרה בהתרגשות והסקתי שזהו האדרנלין עדיין מבעבע בתוכה. ג'וליה הסתכלה על אדמונד וחייכה אליו חיוך קורן ומלא תודה. "תודה לך!" קראה מכל הלב. הסתובבתי אליו אך עדיין המשכתי לאחוז בכתפיה. נו, תגיד משהו! האצתי בעצמי, אך מבטו השליו בלבל אותי ושום מילה לא יצאה מפי בעת שלא הצלחתי להסיר את עיניי מעיניו הבהירות, כאילו בלחשו האחרון הוא גם הפנט אותי. הוא רק בהה בנו במבט משועמם ואמר: "לא כדאי לכם לעשות פה בלאגן, שמעתי שהספרנית מאד קשוחה." הסתובב והלך. הרגליים שלי לפתע זזו מעצמן ודילגתי מעל ערימות הספרים הפזורים. השגתי אותו לפני שיצא מהספרייה. "תודה." קראתי אחריו. הוא השתהה לכמה רגעים על מקומו ואז המשיך בדרכו. הוא שמע אותי? תהיתי ביני לבין עצמי תוך כדי שצעדתי בחזרה לג'וליה שכבר החלה להעמיס ספרים על ידיה ולהחזיר למדפיהם. "זה היה הילד החדש מניו יורק נכון?" שאלה. "כן," עניתי לה ולקחתי ממנה את הספרים הכבדים."אדמונד הנריסון מבית סליזרין. בואי נסדר מהר לפני שהספרנית אירמה פינס תראה את כל זה." היא הנהנה וגבותיה התכווצו בשאלה. "ניק, מה זה היה?" לא ידעתי מה לענות לה, בחיי לא ראיתי דבר כזה. "אני חושב שמישהו ניסה להשתטות קצת ואנחנו נפלנו קורבן לתעלוליו." הרגעתי אותה בחיוך, אך אני חושב שניסיתי יותר להרגיע את עצמי.
יצאנו מהספרייה בצעדים מהירים וחזרנו למגורי הפלפאף. ג'וליה פנתה למגורי הבנות ואני לחדרי. נשכבתי על המיטה שלי ומחשבותיי נדדו בעיקר לספרייה. אדמונד עצר את הכל בלחש פשוט שמפסיק את כל הלחשים מסביב, השאלה הייתה מי ניסה לפגוע בנו?
תגובות (0)