ניקולס לייטווד – חלק 2

"אז אתה אומר שזה הגיוני לבלוע זנב של עכברוש ולצפות שיצמח לך גם אחד כזה?" האנה שאלה את אריק בהרמת גבה קלה והסתכלה עליו כלא מאמינה. שלושתינו ישבנו במועדון השטוף שמש והמרווח של בית הפלפאף. מהתקרה העגולה השתלשלו שרכי צמחים מטפסים ומהחלונות נראה נוף יפהפה של דשא ירוק וסביונים. אריק שכב על הספא כשצווארון חולצתו משוחרר, ובהה בתקרה. האנה ישבה על השטיח ברגליים שכולות לצד הספא עם ספר קריאה פתוח בזמן שאני ישבתי לשולחן לצידם וכתבתי ביומני.
אריק הנהן בהשתעממות וענה לה: "תיאורטית אני חושב שזה אפשרי. אם העכברוש מכושף. רוצה לבדוק?" הוא קם משכיבה לישיבה בהתלהבות. האנה הפנתה את מבטו ממנו בחזרה אל ספרה וענתה לו בפשטות: "אתה מטומטם בגלל כל המכות שקיבלת בראש או שנולדת עם רמת משכל כזאת?" כי אם זאת האפשרות הראשונה אני מצטערת בשם הנבחרת." לא נשארתי חייב והוספתי: "ואם זאת האפשרות השנייה אנחנו מצטערים בשביל האנושות." האנה התגלגלה מצחוק ואריק זרק עליי כדור נייר שקרע ממחברתו. התכופפתי והכדור פגע בתלמידת שנה ראשונה שישבה מולי בשולחן.
"אוי! אני ממש מצטער, זה לא היה מכוון אלייך!" אריק קפץ מהספא. הילדה קצת הופתעה אבל לא נראה שהיא נעלבה מהכדור.
"תזרקי עליו בחזרה" לחשתי לה וקרצתי בשובבות. היא חייכה אליי בחזרה, לקחה את הכדור וזרקה על אריק. השרביט שלי היה בהישג ידי. במהירות כיוונתי אותו לכדור ולחשתי "לוקומוטור". עכשו אני שלטתי בתנועת הכדור העף ופגעתי בראשו של אריק שוב ושוב. הוא ניסה לברוח ממנו ורץ בכל החדר אך ללא הועיל, הכדור לא עזב אותו ורדף אחריו. החדר התמלא בצחקוקים למראה נער בוגר שבורח מכדור נייר פשוט. האנה החליטה לקחת את הלחש והמשיכה את מעשי הנורא כשצחוקה המרושע נלווה לרקע. חזרתי ליומן שלי ולפתע הילדה מולי פנתה אליי: "אתה יכול לגרום לציפור שלי לעוף?" הרמתי את עיניי וראיתי שהיא מתבוננת בי בעיניים גדולות ותכולות. לפניה על השולחן ישבה במופתיות אוריגמי של ברבור.
"כמובן" עניתי לה ונתתי לברבור שלה את ההזדמנות לנופף בכנפיה הזעירות ולעופף ברחבי המועדון. הילדה חייכה בהתרגשות ועקבה במבטה אחר הציפור. חייכתי גם אני, ההתרגשות הילדותית שלה נדבקה אליי.
"מה שמך?" שאלתי מתוך סקרנותי. היא הסתכלה עליי וענתה בחיוך מבויש: "קוראים לי ג'וליה אנדרסון. אני מאד אוהבת אוריגמי!" את המשפט האחרון היא כמעט צעקה ולחייה נהיו אדומות. היא השפילה את מבטה במבוכה. קמתי מהכיסא והתקרבתי אליה. לקחתי את כף ידה הקטנה וקדתי מולה קידה עמוקה. "נעים להכיר אותך, העלמה אנדרסון." ג'וליה קלטה את המשחק החביב מהר מאד, וקדה לי בחזרה קידה קטנה לתפארת, כשחיוך קטן לא מש מפניה. יחסית לילדה בת אחת עשרה היא נראתה קטנה וצנומה. שיערה החום היה קלוע בצמה ארוכה על גבה ועיניה הבהירות לא הסתירו שום רגש שחוותה, מה שהקנה לה את היופי הילדותי שלה.
"את שמחה שהגעת להפלפאף?" שאלתי על מנת להפיג קצת את המתח והמבוכה באווירה. ג'וליה קצת היססה לפני שענתה. "אני חושבת שמצנפת המיון עשתה בחירה נבונה" היא שילבה את ידיה מאחורי גבה, "אני לא חזקה ואמיצה כמו בגריפינדור, ולא חכמה כמו מי שמגיע לרייבנקלו, ולסליזרין בכלל לא רציתי להגיע." הרבה תלמידי שנה ראשונה, בפרט אני כשרק הגעתי, נוטים להבדיל בין הבתים על פי המוטו העיקרי שלהם שמאפיין את הבית. אך עם השנים למדתי שזה לא נכון. סליזרין מגוננים מאד על חבריהם ללימודים, ורייבנקלו אף עוזרים אחד לשני ללמוד ולהצליח כשמישהו זקוק לכך.
ג'וליה הביטה בדמות שהתקרבה אלינו מאחורי. אפרו פרוע ועיני שוקולד גדולות – מיה נעמדה ליד ג'וליה. "אני רואה שאת מתחברת כבר עם אנשים." פנתה לתלמידת השנה הראשונה שהנהנה נמרצות. "הוא מאד כיף ונחמד איתו…" היא נעצרה באמצע המשפט וגבותיה התכווצו בשאלה. נזכרתי ששכחתי להציג את עצמי. "שמי ניקולס, אבל כולם קוראים לי ניק." חייכתי לבסוף. ג'וליה שילבה את ידיה מאחורי גבה והתנדנדה על כפות רגליה. "נעים להכיר, שוב." מיה התכופפה אליה ושאלה: "אם כך, אכפת לך אם אני אגזול את ניק לכמה רגעים?" הפעם זה היה תורי לכווץ את גבותיי בשאלה. ג'וליה לא התנגדה ומיה גררה אותי בידי ליד הספא עליה מקודם שכב אריק.
"ניק אני צריכה שתעשה משהו למעני," מיה שילבה את כפות ידיה ושאפה אוויר, "תוכל בבקשה להיות החונך של ג'וליה?" הרמתי גבה. היא המשיכה: "פומונה ספראוט ביקשה ממני להיות החונכת שלה ולא הצלחתי לסרב לה, אבל אני לא יכולה עכשו עם כל האימונים ואתה יודע איך זה עם האנה, היא לא אוהבת שמאחרים לאימון או לא משקיעים." מיה צדקה, בכל זאת, מאז שהאנה נהייתה הקפטנית של הנבחרת, היא מאד הקפידה על סדר והשקעה באימונים. לא רציתי שמיה תצער אותה, ובין כה וכה הרגשתי חיבור עם ג'וליה. "אני לא רואה בעיה." עניתי לה לבסוף. מיה נאנחה בהקלה. "תודה רבה לך ניק, אני חייבת לך טובה אני מבטי-" עצרתי אותה בהינף יד ולא נתתי לה לסיים את המשפט. "את לא חייבת לי שום טובות, אנחנו חברים." הושטתי לה את ידי שהנפתי מקודם. היא הסתכלה עליה ואז עליי, חייכה ולחצה את ידי.
חזרנו אל ג'וליה שעדיין עמדה באותו מקום, ולרגע עברה בי המחשבה שאולי רכשתי לעצמי עוד חבר. ג'וליה הרימה את מבטה אל מיה, "מה את אומרת שניק יהיה החונך שלך?" בקולה נשמע חשש קל, אך ג'וליה הנהנה בחיוך והחזרתי לה גם אחד כזה.
וכך עמדו להם במרכז המועדון חבורה של שלושה תלמידים מחייכים מכל הלב.