ניקולס לייטווד – חלק 1

זה קרה ביום הראשון ללימודים, בשנה השישית שלי בהוגוורטס. כמידי שנה בתחילתה כל תלמידי ארבעת בתי הוגוורטס מתיישיבם סביב ארבעה שולחנות ארוכים עמוסים בכל טוב ומשתפים חוויות מחופשת הקיץ שלהם. אני יושב בשולחן בית הפלפאף מולי שני החברים הכי טובים שלי, אריק והאנה, אך קשה לי להתרכז בסיפוריהם המרתקים כיוון שדבר מה אחר מבית סליזרין מרתק אותי אף יותר.
צבע שיערו שחור כמו כנפי העורב האגדי, פניו הבהירות נראו כה חלקות, ועיניו, צבע עיניו הוא הדבר שמלכים מוכנים לשלם זהב ויהלומים רק כדי להשיג אבן כצבע עיניו התכולות בהירות, כמעט שקופות. מבטו נראה שליו וכלל אי אפשר היה להגיד שהוא עבר הנה מניו יורק הגדולה בגלל עבודתו של אביו בממשל הבריטי. הוא נראה המועמד המושלם לבית סליזרין.
אני זוכר כיצד מבטינו השתלבו, ולו רק לרגע, אותו רגע נשביתי בקסמו האישי, אבל הוא הסיט את מבטו ופתח בשיחה עם בחורה שישבה לצידו. הוא חייך אליה ברוגע ובביטחון ואולי רק על מנת להטעות אותה שהוא מתרגש להיות כאן בבית הספר לקוסמים.
ניק. שמעתי קול מרחוק.
ניק. המשכתי לבהות מעבר לשולחן.
ניקולס! התפקסתי על מי שקרא בשמי. האנה קראה בשמי וכלל לא שמתי לב. הבטתי בה, יותר נכון ניסיתי, אבל דף נייר עם תמונות זזות חסם את ראייתי. זאת הייתה ההזמנה הרשמית לנבחרת קווידיץ' של הפלפאף השנה.
"ניק, מה אתה אמור על העיצוב? זה בטוח ימשוך עוד שחקנים לנבחרת!" האנה דיברה בתרגשות ובקול רם. קווידיץ' היה כל חייה כמו שהיא טוענת, והיא מתכוונת לעסוק בספורט הזה בתום השנה השביעית. היא שחקנית נהדרת ועתירת פרסים ואני חושב שלפחות רק בזכותה הנבחרת מאד טובה.
לקחתי את המודעה מידה והבטתי בה מקרוב יותר. תצלום בו היה ניתן לראות את כל חברי הנבחרת שבמרכזה, ישובה על רגל אחת ומחזיקה מטאטא מדגם חדש, בחורה חייכנית עם זנב סוס בלונדיני ומשקפיים עם מסגרת שחורה ועגולה עם מספר אינסופי של נמשים על פניה. לצידה של האנה, ישובה באותה צורה כמוה, מיה, בחורה שחומת עור וביישנית עם עיניי שוקולד גדולות ושיער אפרו קופצני ורך. היא חייכה חיוך מבוייש לצידה של האנה שחייכה את אחד מחיוכיה הרחבים והמדבקים. את שאר חברי הקבוצה לא הכרתי בשמותיהם, אבל זיהיתי פנים מוכרות פה ושם.
"וואו, האנה זה סופר מושקע." עניתי לה בחיוך ומיד חזרתי למציאות בשולחן סביב חבריי. האנה צייצה מרוב התרגשות שיא וחטפה את המודעה מידיי והסתובבה לאריק שישב לימינה ובדיוק סימן לי "משוגעת" בסימון באצבעו. היא ראתה את התנועה ונתנה לו מכת מרפק בצלעות ואני רק צחקתי משני האדיוטים האלה.
שלושתינו נהיינו החברים הכי טובים לגמרי במקרה. עם אריק התחברתי עוד בשנה הראשונה והאנה הצטרפה לצמד שלנו רק בשנה השנייה כשאזרה אומץ והחליטה לנסות את מזלה ואת כישוריה ולהתקבל לנבחרת קווידיץ'. אריק ניסה את מזלו גם באותה שנה אבל לצערו לאחר שחטף הרבה מכות בראשו מהכדור, הניח לרעיון הזה וניסה למצוא את עצמו בתחומים ותחביבים אחרים שאיכשהו תמיד גמר במרפאה פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר הבין שמקומו זה היכן שהוא נמצא רוב הזמן – המרפאה של בית הספר. לאט לאט הוא התחיל להעביר שם את זמנו במטרה לחקור את עולם הרפואה ולגלות דברים חדשים עד שפופי פרומפריי, האחות הראשית של בית הספר, החליטה לקחת אותו תחת חסותה כשוליה. ביום שהוא קיבל את החדשות עיניו נצצו מרוב אושר וכעת הוא שהה הרבה זמן במרפאה לא רק כדי להתרפא מפצעיו – כמו הצלקת על סנטרו שקיבל מעיט רגזני באחד משיעוריו של האגריד – אלא בשביל לעזור לאחרים.
אריק והאנה נאד דומים מבחינה חיצונית. שניהם בהירי עור, עם נמשים, שיער בהיר וחיוך ילדותי שיכול לדבק, אך בעוד שלהאנה יש צבע עיניים תכלת בהיר, לארק יש עיניי ענבר והוא גבוה ממנה בראש בדיוק כמוני. אני בכלל לא נמנה בקבוצה בעלי המראה הייחודי. צבע שיערי רגיל למדי, שטני ומבולגן יחסית, עיניי בצבע חום ועורי כהה יותר משל אריק והאנה. אנ מאד מופנם ובחיים לא הזמנתי אף אחד לדייט או השתתפתי בדו קרב מכשפים.
"ניקולס קלארק רד אלינו מהכוכבים" לפתע אמרו אריק והאנה פה אחד כשהם מסתכלים עליי בעודם מושכים אחד לשנייה בשיער. חייכתי למשמע המשפט האהוב והמוכר שאומרים לי כלכך הרבה פעמים – רד מהכוכבים – בגלל אהבתי לאסטרונומיה. אין גבול לזיקה שלי למקצוע המרתק הזה. אינסוף כוכבים, ערפיליות בשלל צבעים, שביטים, כוכבי לכת ומה לא, כל החלל וקסמיו.
חייכתי לעברם. נשמע קול רועם וסמכותי ברחבי האולם הגדול "שקט!". בין רגע הדיבורים נחלשו וכל הראשים הופנו כלפי הבימה הקטנה היכן שעמד מנהל בית הספר -אלבוס פרסיבל דמבולדור. דמותו עמדה מול דוכן הנאומים עם הינשוף שפרס את כנפיו לכבודו, והוא נראה כה סמכותי ומרשים למרות גילו הרב וזקנו האפור הארוך. הוא סידר לרגע את משקפיו הקטנים ופתח בנאומו:
"תלמידי היקרים, מוריי המכובדים. כמידי שנה אנחנו פותחים את שערי בית הספר לקוסמים לשנת לימודים חדשה ומלאה חוויות, שנה שבה מצטרפים אלינו פנים צעירות ונלהבות, ושנה שבה עוזבים אותנו בוגרי בית הספר ותכף יתחילו דרך חיים חדשה. אנו ממשיכים את מסורת בית הספר ולבל שוכחים את מטרותינו כאן, כל אחד והחלום שלו, כל אחד והמטרה שהציב לעצמו. ברצוני להציג בפניכם את המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל – פורופסור רמוס לופין." מחיאות כפיים רמות נשמעו מכל עבר. בשולחן המורים קם איש צעיר בשנות ה-20 המאוחרות לחייו עם צלקות רבות על פניו וחייך אלינו חיוך מבויש. הוא קד קלות והתיישב בחזרה לצידו של פרופסור סוורוס סנייפ הזועף כתמיד. דמבולדור המשיך בדבריו: "בנוסף הייתי רוצה להציג תלמיד חדש שהגיע אלינו הרחק מעבר לים והצטרף לבית סליזרין בשנה השישית ללימודים- אדמנוד הנריסון ג'וניור." סליזרין מחאו כפיים נלהבות. הוא לא קם ולא קד קידה, אך חייך קלות חיוך מדושן עונג. אדמנוד הנריסון ג'וניור, שיננתי לעצמי את השם שלא אשכח לעולם. השם כל כך התאים למראהו החיצוני.
"ועכשו, מבלי לבזבז זמן יקר, נתחיל בחלוקת הבתים לשנה הראשונה!".