ניצוצות- שיטפון (5)

"אתה נראה שמח."
הוא תמיד שאל את עצמו למה התכוונו סופרים כשכינו דמות כעכברית, אך כשראה אותה, הבין במה מדובר. היא הייתה קטנה ורזה, עם אף קטן ומחודד, שיער חום- צהבהב ועיניים חסרות צבע. שתי שיניה החותכות טיפסו קצת על השיניים הקדמיות, דבר ששיווה לפיה מראה מעט עקום אבל מאפיינה העיקרי היה שאם הסבת ממנה את מבטך לרגע, היא נעלמה מזיכרונך.
היא ישבה ורגליה מתנודדות מטה מהצוק, הוא משך בכתפיו והתיישב לידה. שניהם שתקו. "עם מי את?" הוא שאל, היא חייכה והצביעה על שני גברים בתחתית המצוק "אני עם שני האידיוטים למטה".
"הם יודעים שאנחנו מחכים לשיטפון?" "אתה מוזמן לנסות לשכנע אותם לעלות." שניהם משתתקים שוב. "עם מי אתה?" הוא מצביע על בני נוער יושבים יחד. יחד מבחינה גיאוגרפית לפחות, כי ניכר בהם שכל אחד שקוע בעולמו שלו, הם לא יוצרים קשר עין ולא מדברים, ונראים מרותקים במיוחד מחולו החדגוני של המדבר. "החבורה מלאת החיים שם?" היא שואלת הוא מהנהן בחיוך. "אז למה אתה לא יושב ומתדכדך איתם?" "אני לא מהטיפוס המדוכדך" הוא עונה "לא, אתה קרן שמש" היא מחייכת. הוא מחייך בחזרה. "חלקם לא כל כל מעוניינים בחברתי כרגע." "החלק שיש לו פנס בעין?" היא מושך בכתפיו, היא מבינה, שניהם משתתקים קצת.
"אז מה הסיפור עם הפנס בעין?" היא שואלת לבסוף את השאלה הבלתי נמנעת, הקול שלה מלא בשיפוטיות וסמכותיות שאין בהם זכר בהופעתה. זה מצחיק אותו. הוא היה שיכור ומטומטם. ו? והוא ניסה לנשק אותי. הניצוץ הממזרי בעיניה כבה. יופי לי, הוא חושב לעצמו, עם המזל שלי נפלתי עם עוד ליברלית שמאלנית. הוא מחכה לביקורת שלה. אז? הקול שלה קר ושיפוטי ומרגיז, השיחה מתחילה להמאס עליו. אז אני לא מעריך את זה שגברים אחרים מנסים לנשק אותי. אז במקום לעצור אותו החלטת להרביץ לו? יפה.
"די נו, זה לא ככה." הוא אומר כאינסטינקט, ואז מנסה להסביר לעצמו איך זה בעצם כן. הוא מרגיש שהוא ממש צריך להסביר, וזה לא משנה שהבחורה שיושבת מולו היא זרה שהוא לא יראה יותר לעולם. כי אם הוא לא יצליח להצדיק את עצמו מולו, אז יכול להיות שהוא באמת עשה טעות. והוא לא, הוא יודע שהוא לא עשה טעות, הוא היה לגמרי בסדר, היא פשוט לא מבינה. "הוא חבר טוב, והוא היה חייב להרוס הכל כמו מטומטם. בכלל לא ידעתי שהוא כזה, זאת אומרת, הוא לא אמר לי כלום, והוא נראה נורמלי." "לא הייתה לך הרגשה?" "אני לא יודע, זה לא משהו שחושבים עליו על אנשים, ואת יודעת, אני לא מכיר אנשים כאלה. " הוא מזכיר לעצמו שהוא לא מהאנשים שמתייחסים לאנשים אחרים כ"כאלה".
"וזהו?"
"למה ציפית? מלחמה ושלום? כן, זהו."
"אני לא יודעת, הכל, הוא ניסה לנשק אותו אז כיסחת אותו במכות?"
הוא מושך בכתפיו שוב.
"אתה דברן גדול" החיוך חוזר לה לעיניים לאט לאט, ואפשר לראות את המאמץ שלה שלא לתת לחיוך לגלוש גם לשפתיים.
"אני לא יודע מה לעשות עכשיו". הוא נשען על הסלעים מאחוריו אחרי כמה שניות של שתיקה, היא מפנה את מבטה בחזרה אל המדבר. "אתה תמיד יכול להתנצל". היא אומרת בשקט, אביה ואחיה הרחק בתהום, יושבים על מיטת שדה ישנה ומחממים משהו על גזייה קטנה. "נניח שאני מתנצל והוא סולח, מה אנחנו עושים מכאן? אנחנו רואים אחד את השני כל יום, אנחנו ישנים באותו חדר, אנחנו מדברים כל הזמן. יהיה לי קצת משעמם בלעדיו. הוא דפק הכל." הוא משחק באבן קטנה שצמודה לנעל שלו, מסתכל סביבו לחפש מבוגרים אחראיים וכשלא מוצא אותם, מצית סיגריה.
"למה שהוא יעשה את זה?" היא שואלת, ומבטו המבולבל מסביר לה שהיא צריכה לפרט יותר "זאת אומרת, זה סיכון מאוד גדול מבחינתו. הוא מכיר אותך די טוב. למה שינסה משהו כזה? "
"כי הוא אידיוט." הוא נושף עשן, היא מסתכלת עליו בסקרנות. "את רומזת שאני גם כזה?" "אני מכירה אותך בערך שבע דקות, אבל נראה שהוא חושב משהו, ונראה שהוא גם מכיר אותך די טוב."
"אני לא."
"בסדר."
"אני עולה חדש, וג'ינג'י, ונמוך, ונשרתי מבית ספר. כמה מזל רע את חושבת שיכול להיות באדם אחד?"
"אתה צודק."
"אני לא."
"אין בעיה."
"איך יודעים אם אתה כן כזה?"
השאלה נאמרת כל כך בשקט שהיא מצליחה להרכיב אותה למשפט רק אחרי שהיא משמיעה אותה בחזרה בראשה." אולי שווה לשאול את החבר שלך עם הפנס". היא מחייכת, הוא חוזר למולל את החול באצבעותיו.
הוא מרגיש מבולבל ועייף, הוא חושב שהעיניים שלה, בצבען הלא ברור, מפעילות עליו קסם, ומושכות ממנו מידע שהוא בכלל לא הבין שיש לו. רק אחרי שהמשפטים יוצאים מנוסחים מפיו, הוא מתחיל לעכל את מה שאמר "את איזה קוסמת וודו של מערכות יחסים? למה אני בכלל מספר לך את כל זה?"
"כי אנחנו יושבים באמצע המדבר ולאף אחד מאיתנו אין משהו טוב יותר לעשות. וכי לפעמים פשוט צריך לדבר עם אדם זר".היא אומרת בעוד שהוא קם, מסתכל על חבורת הבנים המפורקת על הסלעים מולו ומנסה לחשוב מה לומר להם. אחרי כמה שניות הוא תולש דף מקושקש אחד מהמחברת הכחולה שלו, ומצידו השני כותב מספר "למקרה שתרצי פעם לדבר עם זר". מבטה נתלה בו באהדה, היא מעולם לא הייתה טובה בליצור חברויות חדשות, וההבנה שכמעט יצרה אחת כזו לוותה בעיקר בפליאה. תודה.
שאון מים גועשים מתחיל להשמע באופק, מתחתיה שני הגברים הגבוהים אוספים את הציוד בקדתחנות ומתחילים לרוץ במעלה הצוק, השאון גובר וגובר, קני סוף נשברים ומתקפלים עד שמתחילים לראות את המדבר נשטף כולו במים. הם נשכבים על החול ומתנשפים, מזיעים כהוגן באוויר הקר של דצמבר. אחיה מגיש לה כוס חצי מלאה בקפה רותח, היא מאתרת במהרה את חציה השני של תכולת הכוס מעלה אדים מחולצתו. "הספקנו".