ניצוצות- סיפורם השגרתי של המיוחדים מטעם עצמם (3)

משם הימים המשיכו במשהו שהפך בהדרגה לשגרה- השכמה לפני הזריחה, כשהשמים עוד עוטים גוון כחול עמוק, לבישת בגדי עבודה עבים וגרירת רגליים אל הרפת. נעילת מגפי גומי כבדות, ניקיון, סידור המשאבות. הוא למד איך לדבר ולהרגיע את הפרות, לפעמים גער בהן בצחוק, לפעמים סיפר להן את קורות יומו, לפעמים קילל בשתיקה את העבודה הקשה שהוטלה עליו עוד לפני ארוחת הבוקר. בהדרגה התרגל לריח.
אחרי העבודה היה חולץ את המגפיים וצועד באיטיות לארוחת הבוקר, שם בדרך כלל כבר היו כולם. בעוד הוא התחיל לראות בעבודת הבוקר את השלב השקט והמרגיע ביום שלו, שאר חבריו לחדר ולכיתה ראו בכך בעיקר מטלה מייאשת שצריך לחמוק ממנה. ריח הקפה המהמם עדיין גרם לו לסחרחורת בכל בוקר מחדש, והוא בדרך כלל לעס בחוסר רצון פרוסת לחם יחידה, או גירד בכפית מעדן שוקולד. מסוג המעדנים שמעולם לא אכל בבית, ואימו אפילו לא הייתה עוצרת לפני שנייה נוספת בביקורה בסופרמרקט, אך משום מה כאן היה פרט מנחם ומשמח בבוקר שלו.
בשיעורים הוא ישב תמיד בפינה האחורית ליד החלון, הייתה לו מחברת צהובה קטנה מלאה קווים שמתמשכים לכיוונים שונים, צורות גיאומטריות, קריקטורות של אנשים שהכיר, משפטים שנאמרו בחלל סביבו וציטוטים משירים. מצוייר בדיו כחולה כהה שמילאה את הדף כך שהכל התמזג לכדי ציור אחד גדול.
מדי פעם ניתקו אותו מהציור קולות צחוק, צעקות מורה, הודעה על הפסקה (בבית הספר לא השתמשו בצלצולים) או שאלה טיפשית במיוחד. גם בלי להקשיב כלל יכול היה לזהות את אנחת הייאוש של המורה כשניסתה להסביר משהו שנשמע לה מובן מאליו. רוב המורים בבית הספר היו סבלניים בהרבה מהמורים אליהם היה רגיל, אך גם הם נשברו כשהסבר ארוך ומפורט מאוד נענה במבט חלול. השאלות הללו רק חיזקו את הגישה שנקט ממילא לפיה תלמידי בית הספר הזה טיפשים כולם, ולכן לא יהיה לו בוודאי דבר לדבר איתם עליו.
ככל שהתמלאה המחברת, כך הצטמצם הזמן שהקדיש לשיחות עם הסובבים אותו. הוא עוד דיבר עם חבריו לחדר, ובדרך כלל הצטרף בלילות בהם ברחו אל החורשה. הוא דיבר איתם על חברתו מהבית, פיאר והאדיר אותה על אף שבמציאות כמעט שכח ממנה, והבטיח לעצמו שבקרוב יתקשר. הוא גם התלונן על העבודה, סיפר בדיחות על הפרשות, השתתף בתחרויות שתיה. הוא היה אחד מהחברה, ורק אם טרחו להקדיש לכך מחשבה קלטו האנשים סביבו שבעצם הם לא יודעים עליו שום דבר. אותה מחשבה מיוחדת הייתה כנראה מובילה אותם לשים לב לכך שבערב הוא תמיד מקשיב למוזיקה רועשת באוזניות ולא משתתף בשיחה, שמתחת לבגדים שלו בארון מוחבאת ערימת ספרים גדולה בכריכה רכה,ושבהפסקה הגדולה שבאמצע היום הוא נעלם פתאום לשעה ארוכה.
בימיו הראשונים בפנימייה הרגיש כאילו השמיעה שלו התחילה להתעצם, כאילו הוא שומע עשרות שיחות במקביל, כמו דברים שסובבות סביב אוזניו. הוא חמק מההמולה במסדרון של חדרי המגורים החוצה, חצה את בתי החניכים ולאחר מכן את בתי הסגל עד שהגיעה לגדר ההיקפית של היישוב. מהגדר נשקף נוף צהוב חום של שולי המדבר- שיבולים עייפות ברוח ואדמה שזה עתה נחרשה, תלמים חומים- אדומים גבוהים ואחריהם תחילת הגבהות הצהבהבות של המדבר. הוא נשען על עץ גדול והשקיף אל האופק במשך שעות, עד שרגליו עיקצצו מחרקים ועורפו הפך נוקשה, ורק אז הגיע מלוכלך וכאוב אל ארוחת הערב באיחור. מאותו היום היה מגיע לאותה פינה בכל יום, מצייר או קורא או מסתכל אל הכלום שלפניו.
"שאלתי את עצמי לאן אתה נעלם כל הזמן" אמר קול חם ומוכר מאחוריו, הוא הסתובב במהירות וחתיכות קטנות של עץ נתקעו בשערו. "אפשר להצטרף?" שאל הקול ולא חיכה לתשובה, הוא התיישב לידו והציץ בספר. עכשיו הרגיש כנתפס על חם, לחיו האדימו והובילו אותו לקלל כל אחד מהגנים הג'ינג'יים שלו. "פינה יפה מצאת לך". "התפלאתי שהיא לא תפוסה" הקול שלו נשמע לו צרוד אחרי זמן ארוך מדי של שתיקה "טוב, רוב האנשים לא מנצלים את ההפסקות שלהם לעוד למידה" הוא קרץ לכיוון הספר בידיו של מכחול שהוא מיהר לסגור בטריקה. "אז מה אתה עושה כאן?" הוא שאל בחוסר סבלנות, כשהתחלפה בחרטה דקה כשראה איך פניו של עמית נופלות "לא רק לך מגיע קצת שקט".
בפעם הראשונה הפתיעה את מכחול התחושה שאולי הוא לא בודד כל כך בתחושותיו לגבי הפנימייה "אבל אתה חבר של כולם, הם מתים עלייך, ואתה כל הזמן איתם" "יותר מדי מדבר טוב.. זאת אומרת, אני אוהב אותם באמת, בחיים לא הרגשתי חלק מחבורה כמו איתם. בכל מקום אחר שהייתי הייתי תמיד לא מתאים ולא שייך, אבל פה הם מקבלים את כולם" "אחוות מצורעים" "אתה צריך לתת להם הזדמנות" "אני כן. כאילו, אני מנסה, ונראה לי שהם מקבלים גם אותי, זאת אומרת, אי מבין על מה אתה מדבר, אבל לא נראה לי שיש לנו משהו במשותף" "למה אתם צריכים משהו במשותף?" הוא נראה באמת מופתע, זאת לא הייתה התגובה שמכחול ציפה לה, אז הוא התבלבל מעט.
"חברים צריכים שיהיה להם על מה לדבר" "יש לכם על מה לדבר, אתה פשוט צריך לתת להם הזדמנות, הם באמת מנסים. תראה, כולנו כאן רגילים להיות לא מתאימים ולא שייכים, ואף אחד לא מוכן לתת למישהו אחר להרגיש ככה יותר. הם רוצים להכניס אותך, אבל אתה חייב לתת להם הזדמנות. חוץ מזה, אולי חוסר ההתאמה היא מה שיש לכולנו במשותף". הוא מרים את הספר ומרפרף בו. "ומה אם אני לא רוצה להיות חלק?" שואל מכחול לאיטו "אז הולכות להיות לך שנתיים בודדות מאוד. אבל אני לא מאמין שזה נכון. אני חושב שאתה פשוט חושב שאתה פשוט כל כך רגיל להיות מרוחק ומגניב ומסתורי שאתה לא יודע איך להפתח לאנשים יותר". מכחול שאל את עצמו אם הוא כל כך קל לפענוח או שמא הוא פשוט קלישאה, כמו כולם.
"במה אתה לא התאמת?" הוא שאל, עושה ניסיון אמיתי ראשון (אולי בחייו) לנהל שיחה עמוקה וכנה, עמית מחייך ומגמגם "אתה יודע, אני בחור שניגש לאנשים ומתחיל לדבר איתם על הרגשות שלהם, לא משהו שהרבה אנשים מתחברים אליו. חוץ מזה, אני נוראי בספורט".
"ובגלל זה באת לכאן?" מכחול שאל, "בין היתר, היה גם משהו בבית,האווירה הייתה גרועה, הייתי חייב להתרחק קצת." "אבל אתה מתקשר בכל יום לאמא שלך" מכחול חייך, הוא שם לב לכך משום שזה היה כל כך שונה ממנו. גם בימיו הגרועים ביותר בפנימייה לא עברה בו אפילו המחשבה לצלצל לאימו, והוא היה יוצר קשר עם הבית רק בעקבות התזכורת הקבוע בימי שישי בצהריים. "יותר טוב לנו מרחוק" הוא חייך וקם. השמש התחילה לשקוע וקולן של עשרות שיחות נישא באוויר "אנחנו מאחרים לארוחת הערב" הוא הושיט לו את ידו, מכחול נעמד לבד "אז תנסה?" עמית שאל. הוא הנהן.