ניצוצות-להיות שייך(11)

היי, אז זה הסיפור הראשון שכתבתי, והוא לא נהדר, אבל בכל זאת אשמח מאוד לדעת מה אתם חושבים. זה באמת יכול להיות כל דבר שעולה לכם בראש, גם להגיד לי שזה משעמם או ארוך או גרוע. גם לקרוא רק את הפרק הזה, ואפילו רק חלק ממנו. אני מאוד אעריך כל תגובה שהיא:) (ואפילו ביקשתי לפני הפרק, כי יש לי תחושה שאף אחד לא צולח אותם עד הסוף).

הם שוכבים זה לצד זה בדשא הלח בערב של תחילת הקיץ, השמש הכמעט שוקעת גורמת לעשב הירוק לבהוק. גבו רטוב מהטל. חזה מונח על חזהו והיא מנשקת את צווארו, וזאת תחושה נעימה אך מסיחה את הדעת, והוא מוצא עצמו שקוע מאוד במחשבות על הספר שהופרע בקריאתו בשביל השכיבה הזו על הדשא לצידה. ידה מרפרפת על מפשעתו והוא שואל את עצמו אם היא בכלל שמה לב לכך שהוא לא מרוכז, ואז עונה שהיא כנראה מניחה שאף אחד לא יכול להיות מרוכז איתה, היא מלאה בעצמה בצורה הזאת לפעמים. הוא ללא ספק מעדיף אותה במצב כזה מאשר כשהיא מדברת, אך כרגע הוא לא חש דבר מלבד שעמום קל, ומנסה למקד עצמו בעניין שעל הפרק.
הוא מנסה לשכנע את עצמו להריץ תמונות במוחו כדי להכניס את עצמו למצב הרוח המתאים, אבל מסנן את התמונות בכבדות רבה כל כך שמלאכת הצנזור הופכת למסיחה יותר מהשעמום המקורי. הוא נזכר בזמן שבילה עם חברתו מהבית ומפענח מבעד לאדי זיכרון אם בכלל היה מעוניין בה או שמא רק באדרנלין שקיבל מההתחמקות ומהתחושה התמידית שהם עומדים להתפס ובוודאי יענשו. האם היה שקוע כל כך במחשבות גם לפני שפגש את מיץ' או שהוא סתם נכנס לו לראש חזק מדי?
לחשוב על מיץ' זה בטח לא רעיון טוב עכשיו. הוא משתף איתה פעולה מתוך הרגל אך הוא מרגיש מעט קפוא ולא מצליח להבין מדוע היא לא משתעממת ממנו. בעצם, רק שלא תשתעמם, אנחנו עוד נצטרך להתחיל לדבר. עכשיו כשהתחיל לחשוב על מיץ' הוא לא מצליח להפסיק, הוא סוף סוף מרגיש את עצמו מתעורר ולכן דוחף אותה מעליו בכוח רב מכפי שהתכוון. "אני מצטער, אנחנו ממש חייבים לחזור כבר" הוא מנסה להשמע מאוכזב מאוד ומקווה שהיא חסרת מושג מספיק בשביל להאמין לו. הם חוזרים בשתיקה, רחוקים מעט זה מזה.
*****
תחת עצים ירוקים עבותים בוערת מדורה ענקית. זהו ערב חג המולד, והיא מהופנטת מגליה העדינים של האש, עולה ויורדת. היא מרגישה במעורפל את השיחה מתרחשת סביבה, בקולות רכים מגווני מבטאים, כולם מדברים לאט, או שמא פשוט הואטו כל חושיה לזרימה שברירית ועדינה. ידיה מלטפות את החול הקר בעוד פניה על פניה שורה אור חמים. האם אור היא תחושה? היא שואל את עצמה, הרי היא בהחלט יכולה להרגיש אותו על פניה. חיוך מרוח על פניה ונעים ונוח לה, גם הסובבים אותה נראים נינוחים כמוה.
מופתעים עד אימה מהעובדה שלא ניסתה לעשן בעבד, הראו לה בסבלנות איך, צחקו כשנחנקה לראשונה והראו לה איך להספיק לנשום מהאף. היא פחדה לאבד שליטה, והדקות הראשונות בהן החלה ליפול עליה תחושת ניתוק וריכוזה התחיל להתעמעם זעזעו והפחידו אותה, היא ניסתה להמשיך להתנהג כרגיל ולקחת חלק בשיחה, אבל הם שכנעו אותה להכנע לתחושה, עד שהתנתקה לגמרי בתוך ערפל נעים של קהות חושים. זוהי וודאי לא חוויה שתרצה להתמיד בה, היא אומרת לעצמה מבעד לעשן, אבל אם חייבים, אז יש גם יתרון מסויים באיבוד השליטה.
הם חבורה שמחה ורועשת (בדרך כלל) של תיירים נחמדים מכל רחבי העולם- כולם מטיילים לבד, חלקם כבר חודשים ארוכים ואחרים- כמוה, רק התחילו. ברקע מתנגנת מוזיקת רגאיי חלשה מאוד, חלשה עד כד כך שאפשר לשמוע את רישרושם של העלים. היא פגשה אותם לפני כמה ימים, בילתה איתם ערבים או ימים- נסעו יחד לראות מפלים או ישבו על המרפסת, אולם לעיתים הם נפרדים לימים שלמים, יושבים כל אחד בפינתו. הם מניחים שיפרדו כשיעזבו את המקום הזה, וודאי יעזבו בזמנים שונים, אבל הם חברים לימים הקרובים. זהו למעשה, הסוג הטוב ביותר של החברים.
****
הזמן בפנימייה לפעמים נמתח כמו מסטיק ובפעמים אחרות- חולף כמו שניות, אך בדרך כלשהי, למרות פיתוליו המשונים של הזמן שנראה היה שלא יחלוף לעולם- מסתיימת לה שנתו הראשונה של מכחול בפנימייה. לא רק שהצליח לא לנשור מהלימודים השנה, אלא גם השיג ציונים עליהם חלמו הוריו מיום שהגיע לחטיבת הביניים והצליח, למרות נתוניו הלא מבטיחים, אפילו להתחיל להבין איך מתנהלת העבודה החקלאית.
השנה עברה עליו בעומס רגשי ולימודי אליו לא היה רגיל, והוא ציפה בקוצר רוח לחודשיים מלאים בים, שמש, חברים ללא מסרים סותרים ומניעים נסתרים ושינה עד מאוחר. הוא סירב בנימוס להצעותיהם של חבריו לחדר להתארח אצלם או לבוא איתם לטיול ארוך בנגב או בצפון (הם עוד לא החליטו), אך הסכים להשתתף במסיבה לא חוקית אחרונה לשנה הנוכחית.
אברג'יל פורט מהר כל כך שמכחול מתקשה לעקוב אחרי אצבעותיו הנעות, וברגע נעים של שייכות הוא מוצא את עצמו מזמזם את השירים יחד עם המוזיקה. שנה שלמה של גיטרות, הופעות בקיבוצים הסמוכים וחליקת חדר עם נרקומן של מוזיקה שהכיר כל שיר שנכתב תחת החדר וראה ככשלון אישי שלו כל אדם שלא חלק את אותה רמת ידע עשו את שלהם. סביבו מתנהלת שיחה נלהבת מאוד על האם משינה הם הלהקה הישראלית הגדולה של כל הזמנים או סתם חקיינית עלובה. השרב שאיפיין את השבועיים האחרונים נשבר סוף סוף, ורוח נעימה נושבת בעורפו. אור כתום אדום של שקיעה הופך את פני הסובבים אותו לרכים ונעימים יותר, ועל אף שאין לו מה לתרום לויכוח הוא יושב לידם ונהנה מחברתם, בלי להוציא מחברת או להתיישב בצד.
לימור נפרדה ממנו כמה ימים לפני כן בתואנה שלא אכפת לו מספיק מהקשר שלהם, והוא לא עשה אפילו מאמץ קל ליצור מראית עין של עצב. שניהם ידעו גם כך שאין סיכוי שהקשר הארעי שלהם ישרוד חודשיים של מרחק. תעודת סיום כיתה י"א שלו הייתה הטובה ביותר שקיבל מעולם, עובדה שידע שוודאי תשמח את הוריו עד דמעות ולכן לא טרח לחלוק אותה איתם.
החיים היו טובים פתאום. הוא מצא את עצמו כמעט עצוב לעזוב, לחזור לשגרת הבניינים והאספלט. הוא יתגעגע לחופש ולשטח ולאוויר ואפילו לאנשים. הוא כמעט יתגעגע גם למגורים בחדר אחד עם עוד חמישה אנשים רועשים ומסריחים. הוא משריין את התאריכים מיד כשמישהו מציע שיעשו טיול בחופש.
אחרי לילה לבן ארוך של שיחות מטופשות ומשחקים מטופשים יותר הם עומדים, תרמיליהם הגדולים על גביהם, בדרכם לאוטובוסים. הם צוחקים ומתחבקים ונפרדים כי זה לא בסדר להיות עצוב מהחופש הגדול כשאתה בן 17. חודשיים בלי בית ספר ותורנויות רפת הן דבר חיובי בסך הכל, הם משכנעים את עצמם. הם מתחבקים לפרידה בדרך הגברית- נבוכה הזאת של טפיחה על השכם ומבטיחים להפגש בקרוב. אחרי הטפיחה הסמלית בינו לבין מיץ' משפיל מכחול את מבטו ומתנצל בכנות על כל השנה האחרונה, מיץ' מחייך אליו חיוך גדול "זה בסדר" הוא אומר ומחבק אותו שוב, הפעם ברצינות. נעים לו בחיבוק הזה, עד הרגע שהוא נהיה מודע לאורכו ומתחיל לנוע באי נוחות, מיץ' משחרר אותו ועולה לאוטובוס שלו.
******
בכל פעם שהיא קוראת ספר טוב במיוחד, היא מוצאת שהקול בראשה משתנה לקולו של המספר ועובר להתנסח כמוהו ולחשוב כמוהו. היא מעירה לעצמה שזוהי כנראה הצורה הנמוכה ביותר של לחץ חברתי- כשאפילו המחשבות שלך מסתדרות בהתאם למישהו שאת לא יכולה לעשות עליו שום סוג של רושם. היא שואלת את עצמה אם יש לה בכלל מחשבות עצמאיות או שכולן נובעות בעצם ממחשבה של מישהו אחר. תשובה טובה לשאלה הזאת אומנם אין לה, אבל היא שמה לב שפרנהייט 451 הופך אותה לעצבנית, ביקורתית ומעט מרגיזה, אך היא נהנית ממנו וגם ככה לא העריכה מדי את חברת עצמה.
היא קוראת את כולו על מרפסת של גסט האוס קטן מאוד, צפוף מאוד ומלא מאוד, שנראה שבאופן קבוע עולה ממנו עננת עשן ירוק ואדי אלכוהול. היא כבר לא שמה לב לניגוד המשעשע שבבילוי לילותיה במשחקי שתייה מטופשים עם אנשים זרים וצפייה בסרטי סטלנים, ואת ימיה בקריאת ספרות גבוה ושיטוט חסר פשר בין חנויות ספרים לבתי קפה זולים. על הכריות המרופטות שבמרפסת שרועה בדרך כלל חבורה של סטלנים מעושנים ומנומנמים, והפעם, לראשונה, החבורה הזאת ישראלית. הם שישה בחורים שניכר עליהם שכבר הספיקו להאט את חייהם בהתאם לקצבו של המזרח, ערם כהה או אדמדמם (כתלות בצבעו המקורי) שיערם ארוך ומלוכלך, הם לבושים שרוואלים צבעוניים גדולים וחלקם עוטים שפמים מטופשים. אחד מהם מחזיק גיטרה, אחר מגלגל ג'וינט, האחרים שקועים כבר זמן ארוך במשחק יניב. בדרך כלל במפגש עם ישראלים היא משתדלת להסוות את עצמה בין התיירים האחרים- זה לא קשה, אחרי שבועות ארוכים המבטא שלה באנגלית התלטש לכדי משהו שקשה למקם, על ברכיה מונח ספר באנגלית ומלכתחילה היה לה מראה כללי מאוד. יתר על כן, היא למדה שאנשים במזרח לא נוטים להקדיש מבט שני לאנשים שלא נראים מעוניינים בכך. אך הבחורים האלה מייצגים באופן מובהק כל כך את המטייל הישראלי של אחרי הצבא, שהיא רואה בהם השתקפות מוזרה של אחיה, מוזרה כל כך עד שהיא בטוחה שלאחד מהם יש את העיניים שלו.
"מה קורה?" הוא פותחת בביטוי שיבטיח להם את ישראליותה, הם מסובבים אליה את ראשיהם באיטיות וניכר שלוקח להם זמן להבין מה התרחש. "את ישראלית?" שואל אחד מהם, עיניו האדומות נפערות לרווחה. היא מחייכת שוב "מה את עושה פה? את לבד?" היא עונה על השאלות לאט והעברית, בה לא דיברה זמן ארוך, מכאיבה באזור מסוים בגרונה, היא מתחילה לחשוב על ההבדל בדיבור בין האנגלית לעברית. השיחה קולחת באופן בו שיחות כאלה קולחות בדרך כלל, היא מצטרפת למשחק הקלפים, הם מדברים על הצבא, היא מספרת על השירות שלה. היא תמיד חשה מבויישת קצת לספר על שירותה הקצר ביומיות ומנסה לנפח אותו לרציני ומשמעותי יותר ממה שהיה באמת, הם נשמעים מתרשמים בכל מקרה.
"פגשתי פה מלא כאלה שלא עושים צבא" אומר המגלגל ומצית את הסיגריה "משתמטים" עונה אחד אחר. היא מבינה שעברה את מבחן הישראליות והיא ראויה לבלות איתם זמן. היא מצטרפת למשחק הקלפים והם משווים חוויות מהטיול, הם מופתעים מאוד לשמוע שהיא לבד.את לא מפחדת? רגע, איך את מסתדרת עם האנגלית? אז את מטיילת עם לא ישראלים? בתכלס, קשה לי עם הלא ישראלים, הם לא כמונו, אין לי על מה לדבר איתם.
יש משהו מנחם בשיחה הזאת, היא קלה יותר משיחות עם התיירים שהיא פוגשת בדרך כלל, הם מנסים למצוא אנשים שכולם מכירים. הם אנשים רגילים מאוד- מכירים מאז שהיו ילדים בביתה ספר בישוב שלהם, כולם שירתו בקרבי, כולם השתחררו חוץ מאחד, שהוא קצין, אבל לקח חל"ת בשביל שיוכלו לנסוע כולם יחד. חל"ת, אחד מהם מצחקק בשכרות "איזה קטע של ישראלים זה לדעת מה זה חל"ת. תאר לך שלא ישראלי היה בשיחה הזאת, איזה מוזר זה היה נשמע". " כן, כמו פק"ל, או לשרוף טונה, או חומי, וואי מכירה חומי?".
היא נשאבת לעולמם. הם נשארים בגסט האוס וגם היא, וכך היא מוצאת עצמה יוצאת איתם בערב או מבלה איתם אחרי צהריים ארוכים, בבריכה או על המרפסת. היא שייכת ולא שייכת אליהם, והיא מרגישה אותם רוצים לגונן עליה. לעיתים השיחות גולשות לפוליטיקה, והיא מבינה כמה מעט היא התעניינה בזמן שהייתה שם. הם מספרים לה שהמלחמה נגמרה בהפסקת אש ומתווכחים מי מהצדדים הפסיד, היא חושבת שכולם הפסידו. הם אומרים גם שבחירות נוספות מתקרבות, שחברת כנסת מהשמאל נפגעה קל מזריקת אבן דרך חלון הזכוכית בחלונה אחרי שאמרה שהיא מקווה שלפחות יהיה טעם במותם של החיילים במלחמה אם הם יובילו אותנו להפסיק את הכיבוש. נראה שהם מסכימים עם זורק האבן, הם לא שמים לב שהיא מתקפלת בעדינות לתוך עצמה.
הם מתגאים באווירה של רוגע וניתוק אך לא עוזבים את הטלפונים וקופצים מכל עידכון חדשות, הם מדברים עם הוריהם פעם ביום, מתעדכנים ומעדכנים. היא חשה אשמה מהולה בגאווה.
הם מדברים הרבה על כמה הישראלים שונים מכל התיירים האחרים, כמה הם בוגרים יותר בזכות הצבא, והיא מוצאת שההצהרות האלה, שפעם גרמו לה להתרגש להיות חלק מהעם, הזה לא מזיזות לה יותר כלום, היא שואלת את עצמה אם התנתקה קצת יותר מדי. ימים ספורים לאחר מכן, כשהם מתכננים לעבור ליעד הבא, היא מבינה שבלעדיהם אין לה רצון להשאר שם. הם מזמינים אותה להצטרף אליהם אבל היא סיימה את תקופתה איתם, היא רוצה לחזור לשקט והלווה של הניתוק נטול המחשבות. כשהיא מנופפת להם בעודה עולה לאוטובוס הנוסע לכיוון ההפוך משלהם, היא שמחה על השקט המחודש שלה.