ניצוצות- כמעט(8)

שר בעל ארשת נכבדת- מלא בהערצה עצמית אך מכבד, מנשתתף בכאב, עומד מול קהל מעריץ. הוא נותן מחמאות ומעמיס שמות תואר. השפה שלו היא שילוב של פלמחית ותנכית. הוא מדבר על מלח הארץ, על ארץ ישראל השלמה, על מגש הכסף. הקול שלו מלא ביטחון, אך נרעד במקומות הנכונים כשהוא מדבר על הקורבן האדיר שצריך להקריב. הוא אומר הרבה צריך ושלנו. בפיו הוא הופך לגיבור לאומי- במותו ציווה לנו את החיים, במותו הוריש לנו את הארץ המובטחת, הגן על העם היהודי, הוא הקריב את חייו למען המטרה הגדולה, למען ארץ ישראל השלמה. הוא מדגים איך ארץ ישראל הגדולה הצליחה להלאים לנו גם את הכאב, אין קטן ופרטי ואישי יותר, הכל למען מטרה גדולה- כולנו ביחד בזה, כמו המון תאי מוח, כמו קן נמלים.
סלח לי, כבוד השר, האם הוא היה גם האח שלך?
איפה חתמתי על זה, איפה התנאים של החוזה. מה עוד התחייבתי לתת בשביל האדמה הזאת, ומי קובע את התנאים. היא שואלת את עצמה, הפנים שלה מתכרכמים בכעס. אלפי פעמים היא הייתה בצד השני של הנאום הזה, והוא היה נשמע לה מעורר השראה ומהפנט וערכי, שהיא חלק משמירת העם היהודי. כי בלי אנשים כאלה, וודאי היה נכחד. היא חושבת שהייתה זו הפעם הראשונה שהיא באמת מקשיבה למילים, לכל אחת בנפרד, מרכיבה אותן מחדש לכדי המשמעות האמיתית שלהן- איש עם חיוך זדוני שמשווק ערכים בשביל רווח פוליטי עצמי, שהופך את האבל הקטן שלה לנאום בחירות, שקונה קולות תמורת נשמות של חיילים מתים.
אבל הקהל כולו מהופנט לנאום, הנאום נותן לו משמעות. היא מסתכלת על ההורים שלה, הם מחייכים חיוכים אבלים קטנים- אלה חיוכים של אנשים שרוקנו מהם את כל מה שמניע את החיוך, אך הם עדיין מחייכים. לאובדן יש פתאום משמעות, הוא לא מת לשווא. הוא מספר להם שהם יהודים אמיתיים, כי הם מקריבים, כי הם מראים אחווה זה לזה, כי הם לא מוותרים על מה ששלהם בזכות.
כשהוא מסיים לדבר קמים אליו אנשים ולוחצים לו ידיים, אומרים לו כל הכבוד, מספרים לו שהוא האדם האמיתי היחיד בפוליטיקה, מודים לו בקולות רועדים. היא ניגשת אליו בחיוך מנומס וקפוא, הידיים שלה רועדות והיא מהססת, אבל בראש היא אומרת לעצמה- את אחות שכולה, מותר לך לומר הכל. היא לוחצת לו את היד, הוא מעניק לה את מבט המשתתף-בצערך הטוב ביותר שלו, הוא נשען לחיבוק אך היא עוצרת אותו. הקול שלה קר, היא מנסה לייצב אותו, שלא ירעד, רק שתשמע מלאת ביטחון, רק שלא תפשל.
היא כל כך רוצה להגיד לו הכול, כל כך רוצה לבקש ממנו שלא יחזור יותר לזרות לה מלח על הפצעים, לצחוק על הכאבים שלה, כל המילים המסודרות שניסחה כל כך טוב בראש שלה התנדפו מבעד לחלום, היא לוחצת לו את היד ומסתובבת ללכת. היא כל כך כועסת על הציניות, אולי בפעם הבאה?
***
ביום שבת בערב כולם חוזרים לבית הספר אחרי סוף שבוע ארוך בבית של הרגעות והרגעת הורים. מכחול נכנס אל החדר החשוך שלו, זורק את דבריו על המיטה ודוחף את הבגדים המקופלים בערבוביה אל תוך הארון. הוא לוקח את הספר שלו מתוך כוונה לשכב במיטה ולהספיק לסיים את הפרק לפני שכולם יגיעו, כשהוא שומע צעקות מחוץ לחדר.
בחוץ, באולם הכניסה הרחב של בניין המגורים, עומדים שלושה בחורים, שלושתם מגודלים וטיפשים, ומכחול הצליח באופן מרשים מאוד להמנע עד כה מלהקרות בדרכם. דחוק בין שלושתם לקיר נמצא מיץ', והוא נראה נחוש מאוד שלא להראות חסר אונים, אבל התחושה בכל זאת משתקפת בפניו.
"שומע אבי? יצאתי עם חברים שלי בסופ"ש, סתם, הסתובבנו בפארק, שתינו וזה, והגענו לאזור של הברים, ככה, במקרה, כי אתה יודע שאני בדרך כלל לא אוהב לשלם כסף על אלכוהול" "ברור, רק פרייארים משלמים על דברים כאלה" מהדהד אחד מהם את דבריו, שלושתם נועצים מבטים משועשעים מאוד במיץ', וממשיכים לסגור עליו. "עכשיו, בקצה של הרחוב של הברים יש אצלנו בר של אוכלים בתחת. לא יודע מי נתן להומואים האלה לבוא אלינו בכלל, אבל יש. ונחש את מי אני רואה יוצא משם?" "את מיץ'?" "וואלה נכון! עכשיו, בתכלס הייתי בטוח בהתחלה שאני מדמיין, אין מצב שמישהו מהבית ספר שלנו יהיה במקום כזה, אבל וואלה, אי אפשר היה להתבלבל. עכשיו אני אומר לעצמי, הוא בטח שם בטעות, או בשביל המוזיקה או אנרף. אבל לפני שאני קולט, איזה מתרומם אחד דוחף את הלשון שלו בפה של מיץ' שלנו. אז תגיד לי מיץ', מה זה היה בטעות?"
"תגידו, מה אתם רוצים ממני?" הוא מנסה להשמע קשוח אבל הקול שלו רועד. אי אפשר להאשים אותו, הבחור שעומד מולו גבוה בערך כמוהו, אך רחב ממנו פי שניים לפחות. "יש מצב שחשבת שהוא נקבה?" "די נו, הבנו, היה מצחיק, אולי תעזבו אותי" הוא מנסה לדחוף אותם אבל הם לא מתפזרים, אלא דוחפים אותו חזק יותר לקיר. לבחור השלישי, זה שעדיין לא דיבר, יש קול עבה יותר מלשניים האחרים "חושבים שנצליח להרביץ את ההומאיות החוצה ממנו?" הוא שואל, וברור מהבעת פניו שהוא בהחלט מתכוון לנסות.
מכחול אומר לעצמו שהוא צריך לעשות משהו- למרות, ואויל בזכות העובדה שהיה קטן, שנים של תרגול והבנת נקודות הכוח שלו הפכו אותו לטוב למדי בללכת מכות, והם לא נראו חדורי שליחות מספיק כדי להתעמת איתם באמת. הוא ידע שהם סתם מנסים להפחיד אותו, הוא ידע שלבד הוא לא יצליח להזיז אותם ממנו. הוא עדיין לא אמר מילה כדי להודיע על נוכחותו. מה הם יחשבו עליו אם הוא יקפוץ להגן על מיץ'?
אולי הוא יקרא למורה, או לתלמיד אחר, אבל הוא לא רוצה לצאת שטינקר. בסך הכל, מה הכי גרוע שהם יכולים לעשות לו? הם סתם מסים לשגע אותו קצת, אולי בכלל יועיל לו לחטוף קצת מכות ולהתחשל.
"בטוח שהגעת בטעות לבר של ההומואים? כי אני חושב שראיתי אותך מסתובב שם כמה פעמים…" אומר מיץ' בניסיון התרסה "סתום את הפה שלך" נובח עליו הביריון האמצעי. אגרוף מכוון היטב פוגע בצלעו של מיץ' והוא מתכווץ בכאב. עכשיו, עכשיו זה זמן טוב לעשות משהו.
הוא מנסה להתגונן באמצעות בעיטה אבל הם פשוט זזים לצדדים, הניסיון הזה מצחיק אותם. בעיטה מכיוונם דווקא פוגעת בדיוק במקום.
"חארות, תעופו ממנו או שאני נשבע לכם שלא תצאו מהבית חולים בתקופה הקרובה" נשמע קולו המוכר של רוי מאחוריהם, מכחול נושם אנחת רווחה. "כן, אתה ומי עוד?" שואל הבחור בעל קול הבס "ממתי אני צריך עזרה בשביל לקרוע לך את הצורה? יאללה, טוס ממנו לפני שאני מתעצבן" "מה קרה, פגעתי בחבר שלך?" "כן, אתה מאוד מפריע לנו לעשות את כל הסקס ההומואי שלנו יא אפס. עכשיו תעוף מפה לפני שאני מתעצבן עליכם באמת". מכחול לא קלט עד עכשיו כמה מאיים רוי נשמע, אפילו לבד. "טוב, גם ככה לא רוצה לגעת בו יותר מדי, שלא ידביק אותנו או משהו. אבל אתה וחבר שלך תשמרו מאיתנו מרחק, שומעים?" "אנחנו מאוד משתדלים" עונה מיץ' בקול סדוק.
הם מתפזרים משם ורוי ניגש אליו ושואל אם הוא בסדר, הוא מאשר אבל מהבעת פניו ניכר שהוא משקר. "לקחת אותך לאחות?" רוי שואל בדאגה "אני בסדר, נראה לי שאני הולך להתקלח אבל." הוא הולך ונראה קטן ופגוע ושביר. הוא לא מודה לרוי אבל התודה משתמעת מקולו. רק אחרי שהוא חוזר לחדר רוי מישיר מבט אל מכחול, שעומד חצי מוחבא מאחורי עציץ גדול. "ואתה, לא לרמה שלך לעזור לחבר?" "לא… אני.. לא ידעתי מה לעשות איתם. כאילו, הם היו אוכלים אותי חי, וכאילו, רק הגעתי…" הוא ממלמל תירוץ לא ברור שאפילו לעצמו לא נשמע משכנע. "מפחד שיחשבו עלייך דבר רעים הא?" שואל רוי, הטון העוקצני הרגיל שלו חוזר לקולו.
"אתה חתיכת אפס אתה יודע? יש לך מושג כמה הוא הגן עלייך כשרק הגעת לפה ובכנות היית די חרא? למי אכפת אם הוא אוהב בנים או בנות. " "אז רגע, אתה ידעת על זה?" "ברור שידעתי, הילד הזה הוא כמו אח שלי, וזה לא מעניין אף אחד. מה שכן מעניין זה חבר פחדן וכפוי טובה שמתייחס גרוע לחברים שלו." הוא הולך ומשאיר אותו בחלל הריק, מבוייש ומלא רגשות אשם.
כשהוא נכנס לחדר אחרי סיבוב ארוך בחוץ, השיחה נעצרת. רוי וברגר יושבים ושולחים אליו מבטים מאשימים "אני יכול לדבר איתו לרגע?" הוא שואל, ומבין שבכל ימי חייו לא ניהל כל כך הרבה שיחות אישיות על רגשות, ושזה ממש לא מה שדימיין לעצמו כשהחליט ללכת לפנימייה חקלאית. "אם אתה רוצה להרביץ לי גם אז אני אשמח אם תוכל לדחות את זה ליום אחר" אומר מיץ בקול מלא בכעס חנוק "אחי, לא עכשיו" ברגר מגמגם אליו "טוב אז תשארו" יש הקלה מסויימת בכך שהוא לא צריך לשבת איתו לבד בחדר.
"תשמע אחי, אני מצטער, הייתי מגעיל" הוא אומר ומתיישב על המיטה הרחוקה ביותר ממנו, הוא מסתכל ברצפה אבל מרגיש שלושה זוגות עיניים נעוצים בו. "אתה צריך להתנצל קצת יותר מדי לאחרונה" מיץ' מטיח בו. למה הוא אומר את זה מול כולם? יש מצב שהם יודעים על כל מה שקרה בנינו? המבוכה שלו מתגברת. "תשמע, זה בלבל אותי ה.. מה ש.. נו אתה יודע. הלחצת אותי, אבל די, התאפסתי עכשיו. אתה אחלה גבר וזה לא משנה בכלל בקטע של מה אתה, ובפעם הבאה שכמה חארות יחליטו שזה לא מתאים להם אז אני אכנס בהם. אפילו אם אני אחד מהחארות האלה."
"הבעיה שלי היא שאתה כזה חמודי שאתה רוצה שאני לא יכולה להשאר כועסת עלייך, בוא תביא נשיקה" מיץ אומר בקולו נשי וגבוה ומאנפף, מכחול מביט בו באי נוחות ניכרת, ורק כשכולם סביבו צוחקים מרשה לעצמו להרגע."זה יהיה כיף" פלג אומר ובוחן את שניהם "נראה לי שיהיה לנו מצחיק איתכם".
****
החברות של אמה מהשכונה, אותן נשים רועשות וחסרות טאקט שהיא ניסתה תמיד להמנע מלפגוש, החליטו לארגן ערב זכרון עם סיום השבעה. הן הזמינו שני זמרים מהסוג שכולם מוכנים להקשיב להם אבל אף אחד לא אוהב, שכמובן שהסכימו בשמחה לעשות הכול למען המשפחה האבלה. משפחה אחת- בעליה של מסעדה מקומית, תרמו את האוכל, קונדיטורית תרמה את הקינוחים, הגברה, תאורה, כסאות, מסכים להקרנת סרטון שמכיל לקט של רגעיו הגדולים, נתרמו כולם. היו שם נציגים של העיתונות, דרוכים לצלם תמונה פוטוגנית של בחורה בוכייה או של לוחמים עומדים בקבוצה צמודה ומנחמים. היו שם עשרות אנשים- שפגשו אותו פעם ביציאה, שראו אותו במסדרון, שבטוח שמעו את השם. והיו שם כאלה שבכלל לא הכירו, אבל רצו להיות חלק מהצער הקולקטיבי.
בעצם, כולם היו שם. חוץ ממנה.
כשהאירוע התחיל, בשעת דמדומים מאוחרת, היא דהרה במכונית הקטנה שלה על כבישי המדבר הפתוחים, כשברקע פסקול שהרכיבה פעם, יותר מתוך עניין מחקרי ופחות מתוך אהבה- פסקול שירי המחאה הישראלים, קורע את דממת הכביש הריק מנוסעים בשעת ערב מאוחרת באמצע השבוע שבאמצע המלחמה. היו שם שלום חנוך ותיסלם, הדג נחש, חווה אלברשטיין, ברי סחרוף, פורטיס סיפר על חייל בדיל וטיפקס התעטפו בניירות עיתון. בליל של עבר ועתיד ישראליים דחוסים יחד. הכביש נגמר והפך לדרך עפר, והמכונית השאירה מאחוריה שובל לבן שהתמר מול אורות המכונית. היא המשיכה לנהוג כשהאור מפנסי המכונית שלה הוא היחיד ששובר את החושך המוחלט. כשגם דרך האפר נגמרה היא חילצה את רגליה מהאוטו.
בערך באמצע טיפוס למעלה הריאות שלה מתמלאות באוויר קר וכאב חד מתחיל בין צלעותיה. היא מתיישבת ומנסה שלא להסתכל למעלה על הדרך שעוד נשארה לה. במקום זה היא מסתכלת למטה- אל החור השחור שנפער מתחתיה. מושיטה את רגלה מעבר לקצה ומדרדרת מטה כמה אבנים, הירידה למטה ארוכה ותלולה, ובחשכת המדבר המוחלטת כמעט שלא רואים את הסוף. במצבים כאלה הוא היא רץ מאחוריה, צוחק עליה, כשאבא שלה מאחור מזכיר לה לקחת צעדים קטנים מאוד ורק לא לעצור.
היא ממשיכה לטפס, ככל שהיא עולה היא חשופה יותר לרוח, מאבדת שליטה בצעדיה ומתחילה להתנדנד, הרוח מקפיאה, אבל הטיפוס מחמם אותה, והיא לא מצליחה להחליט אם חם לה או שקר, היא מחליטה להתעלם וממשיכה לעלות. בשלב כלשהו המחשבות מפסיקות לרוץ לה בראש, היא רק רוצה להגיע עוד ועוד למעלה. צעדים קטנים ולא לעצור, צעדים קטנים ולא לעצור.
כשהיא מגיעה בסוף לפסגה היא קצרת נשימה, היא נשכבת על החול ובמשך כמה דקות רק מתרכזת בנשימה. רק כשהיא נושמת באופן סדיר שוב היא קולטת שכמעט איבדה שליטה באצבעות, היא מאירה עליהן בפנס כיס ורואה שהן מתחילות לקבל גוון סגול-כחלחל, כמו שתמיד קורה לה כשקר, היא משערת שגם שפתיה מתחילות להכחיל.
בידיים רועדות היא שולפת מתוך התיק את פק"ל הקפה שלו, שזרק בפינה המחסן בפעם האחרונה בה יצא הביתה, לפני כמה שבועות. בזהירות ובאיטיות היא מכינה פינג'ן שלם של קפה כמו שהוא היה אוהב- חזק ושחור, בלי סוכר ותמיד קצת שרוף מדי. כשהוא מוכן היא מוזגת לעצמה כוס ומחזיקה בה מספיק זמן כדי להחזיר את התחושה לאצבעותיה היא מעבירה אותה מיד ליד ושותה בלגימות קטנות, הכוס מהבילה, אך יותר משטמפרטורת הנוזל מחממת אותה, היא מתחממת מתחושת המוכרות של הריח והטעם העמוק על לשונה. היא עוצמת עיניים, מניחה על צווארה את החמצוואר שלו- זה עם ההקדשה מהחיילים בפלוגה וריח עדין של מלח וזיעה, ומדמיינת שהיא לא לבד שם במדבר. בעיני רוחה הם שם באמצע היום, משפחה שלמה, והיא רק מסדירה את הנשימה בזמן שהם לפניה, צוחקים עליה שהיא פדלאה, ושיאללה תמשיך יש עוד הרבה להספיק את השקיעה. הכול מוחשי כל כך עד שהיא יכולה לשמוע את קולותיהם העליזים, את שקשוק שטיפת כוסות הקפה, את השמש מלטפת בעדינות את צווארה. אבל היא פוקחת עיניים ומסביבה עדיין חושך, והיא עדיין לבד.
היא שותה עוד כוס קפה ועוד אחת, נשענת על התרמיל הגדול שלה ומסתכלת אל הדממה, לדממה שבמדבר יש מראה ו צבע ותחושה. בפעם הראשונה מזה שבוע יש לה שקט, אף אחד לא שואל אם היא בסדר או אם היא רוצה לדבר, אף אחד לא מציע לה עוגיות חמאה או מילות נחמה ריקות מתוכן. נותר לה רק כאב משתק, מהפנט,שתופס אותה בבטן. פתאום יש לה חור אין-סופי. היא יושבת שם ונזכרת, בסרטונים מטופשים, בריבים, בשפות סודיות, בפאזלים, בטיולים, בבדיחות, בארוחות שישי בצהריים, בחגים. עשרים שנים של זכרונות חולפים לה מול העיניים, אבל לרגע הם לא מפחידים אותה. היא יודעת שחברה לא תבוא פתאום, היא יודעת שהמחשבות לא ילכו- אז היא מנסה לאמץ אותן לרגע אחד, לנסות להיות ברגעים ההם במקום ברגע הזה, ולזכור איך היה פעם, כשעוד הרגישה טוב.
הזריחה מגיעה שהקפה כבר קר ועיניה כבדות, ומחליפה את השחור בצהוב וורוד, וגבעות ומכתשים נחשפים לעיניה אט אט. היא כותבת את שמו בנרות על הנקודה במדבר שאהב יותר מכל, כותבת בגדול בקופסאות טונה במקום בנרות זיכרון, ומשאירה במדבר, לציפורים או למטיילים הבאים שיאספו. אולי הנוף יגרום להם לחשוב לרגע אחד על הילד שמעולם לא הכירו.
היא שוטפת את הכלים ומעמיסה על גבה את התרמיל ונותנת מבט אחרון אל המדבר הנפרש לפניה, והיא כמעט יכולה לראות את פניו משתקפים בו.