ניצוצות-חזל"ש(9)

בלי ששמה לב הפכה המשפחה שלה לגיבורת תרבות רדופת מצלמות, או אולי רודפת מצלמות. אולי הדרך הטובה ביותר להגדיר זאת תהיה מערכת יחסים סימביוטית- חיפוש נואש שלהם להוביל את זכרו לעוד איש אחד, לספר משהו עליו שעוד לא נשמע, לגרום לאנשים שאף פעם לא הכירו אותו לחשוב כמה נהדר הוא היה. הם מתראיינים לכתבות במוספים ותוכניות בוקר, ותמונות בוכיות שלהם מעטרות עמודי עיתונים.
זוהי מלחמה מוזרה עבור תרבות המקדשת שכול ומעריצה גיבורים, אין בה תמונות ניצחון או פורצי חומות, יש בה רק שגרה יומיומית של תסכול ופחד. אין בה אפילו אויב מוחשי מספיק שאפשר להביט בעיניו. וכשאין את מי להעריץ, אתה פונה לאנשים שבסתר ליבך את מברך שאינך במקומם, אתה מוקיר את יכולת ההתמודדות שלהם מתוך פחד שיום אחד תצטרך להתמודד עם הכאב הזה בעצמך.
וככל שהתקשורת והציבור מחפשים לעצמם גיבורים, המשפחה רוצה לתת. כי אם לא יתראיינו שוב ושוב, ינאמו בטקס זיכרון, יניחו אנדרטה בקצה הרחוק של ההר או יקימו מלגה על שמו- הרי שעם השנים יתפוגג השם ויעלם, ואם השם נעלם, כמוהו שלא עשה כלום ובחייו לא השאיר חותם. ואם לא השאיר חותם- אז בשביל מה הסכימו לוותר על היקר להם מכל?
כשהיא מסתכלת במשפחתה או במשפחות שכול אחרות, היא תוהה לפעמים אם האמונה בגבורתו של זה שהלך היא זאת שנותנת להם את הכוח להמשיך הלאה, לעיתים נדמה לה שזה הכוח היחיד המתניע אותם, ובלעדיו יתפוגגו אל תוך האבל ויחדלו מלכת. היא רוצה בכל כוחה להאמין גם- לנסות לתרץ לעצמה, לגרום לעצמה להאמין שהייתה בחייו משמעות, שהוא מת בשביל משהו.
לא רק היא מספרת זו לעצמה, היא מרגישה את העולם סביבה משתנה. מילדה בלתי נראית הפכה פתאום לפיל ורוד, כזה שבכניסתו לחדר משנה מיד את השיחה. חברים, מכרים רחוקים או אנשים זרים שחולפים מולה ברחוב או נמצאים בחדר אליו היא נכנסת משנים פתאום את הבעת פניהם. היא רואה עליהם את הבלבול וחוסר הנוחות, היא איבדה את זהותה בעיניהם- הם מתבוננים בה ורואים רק שכול. היא רואה אותם מחפשים מילים, מנסים להתחיל שיחה רגילה ולא יודעים מה לומר. אז הם אוחזים בידה או מחבקים אותה קצרות, ומסננים "אני משתתף בצערך" או "כולנו איתך". היא מחייכת חיוך מלא תודה בחזרה, היא מחייכת על אף שהיא רוצה לצעוק. היא מחייכת כי גם היא יודעת שאינה רק היא עצמה יותר, היא סמל עכשיו. היא חלק ממשפחת השכול, ממגש הכסף, מהרקמה האנושית החיה. וככזאת- עליה להיות ייצוגית.
***
"אני חושבת שאני מוכנה לדבר עם זר עכשיו"
הוא מקבל את ההודעה באמצע שיעור. הוא זיהה את פניה בפעם הראשונה בה הופיעה באתר חדשות, ובכל אחת מהפעמים הבאות לאחר מכן. הוא היסס, הוא הבין את הצורך לדבר עם מישהו שלא מרגיש כמוה, אולי מישהו שיתייחס אליה כמשהו אחר מקורבן, מישהו שאפשר יהיה לדבר איתו בגובה העיניים ולעניין. הוא מעולם לא היה בחברתו של מי שאיבד מישהו קרוב, ולא ידע מה לחשוב או לומר, אבל דחף פנימי מוביל אותו להגיב.
"מרגישה אובדנית?"
התשובה מוצאת אותה באמצע ארוחה עם חברים שהייתה אמורה להיות הסחת דעת, אך ברגעים הספורים בהם לא דיברו על שכול או מלחמה, נאנחו אנחות קטנות והזכירו כמה יפה או מוכשר הוא היה, הסתכלו עליה במבטים מודאגים כאילו הרגישו שהיא עומדת להתפרק בידיהם בכל רגע. כולם דיברו סביבה בעדינות, כדי שחלילה לא תפרוץ בבכי, אמרו לה רק דברים נחמדים וצמצמו את בעיותיהם למינימום- כי ידעו שבעיותיהם ישמעו קטנות מאוד וחסרות משמעות עכשיו.
"תמיד. על מה חשבת?"
היא לא בטוחה שהגיעה למקום הנכון עד שהיא רואה טרקטורון קטן ומאובק חונה במרחק מה מהגדר. היא מתקרבת עוד ורואה אותו יושב וקורא ספר. בלי מילים היא מתיישבת לידו, והוא עוזב את הספר ומסתכל בה. "אתה לא נורמלי. תוך שנייה הם יורים עלינו פצמ"ר" "בגלל התצפית האדוקה שיש להם על הנקודה הזאת בגדר שאין לידה ישובים, כבישים או חיילים? אני מוכן להמר על הסיכויים שלי". הם יושבים על גבעה שמשקיפה על מחנות הפליטים ובנייני המגורים שמאחוריהם. כל מה שנמצא ביניהם לבין הים מעלה עשן ומאובק ושבור.
"אז את רוצה לדבר עליו?" הוא שואל בלי להסתכל עליה, היא מנידה בראשה על אף שהוא לא רואה "אני רוצה לדבר לא עליו". בהתחלה הם מבינים שמלבד פגישה אחת הם בעצם שני זרים, ואין להם אף נושא שיחה משותף, ואז הם מבינים שבכך למעשה קסמם. הם מגלים שהם חולקים אהבה לסופרים מקסיקניים שאף אחד אחר לא מכיר, לסרטים גרועים מאוד ("אתה חייב לראות את 'רנט', זה ישנה את חייך) ולאנשים טיפשים במיוחד. היא מזדעזעת מהידע הלוקה שלו במוזיקה ישראלית, הוא מתעקש שכולם מנגנים את אותו פופ מתחנף, והיא משכנעת אותו להבטיח שינסה בלי להאמין לאף מילה.
היא שואלת איך הוא יכול לחיות בישראל כל כך הרבה שנים בלי להכיר מוזיקה ישראלית, והוא מנסה להסביר לה שלגור בישראל לא הופך אותך לישראלי. גם אם נולדת כאן (והוא מכיר לא מעט אנשים שנולדו) תמיד תרגיש קצת זר ולא שייך כשכולם ידברו על החברים של אבא שלהם מהמילואים, או על ליל הסדר הגדול שהם עושים, שתמיד יהיה האידיוט שלא יחשוב לרגע על מי נמצא סביבו, ויספר לך ש"לך על רוסיה, כל הרוסיות זורמות" ("אם אתה צריך מישהי כל כך זורמת בשביל שתסתכל עלייך, אולי הבעיה היא בעצם בך").
"לא צריך להיוולד במקום אחר כדי להרגיש לא שייך לכאן, האמת שזה אפילו די קל. מספיק להיות אשכנזי נניח, או לא להאמין באלוהים, או להיות בחורה שלא רוצה ילדים. האמת שמספיק לפעמים לדבר רהוט מדי או לאיית נכון מדי או לאהוב לקרוא ספרים. עזוב, אני חושבת בכלל שאנשים מחליטים שאתה לא מתאים ברגע שהם רואים אותך, או ברגע שאמרת מילה אחת שהם לא מסכימים איתה וזה נגמר. זה אבולוציוני, להתחבר רק עם אנשים שנראו לך טוב ממבט ראשון."
"הבעיה שלך היא שאכפת לך מדי ממה שאנשים חושבים, והם כנראה יודעים את זה שאת להוטה מדי לרצות, את לא יפה או נחמדה מספיק כדי להיות בובת ראווה ולא מגעילה או דעתנית מספיק כדי להיות מגניבה. באופן כללי, אני חושב שאת רחוקה מלהיות מגניבה, זאת עוד בעיה." "טוב, הבעיה נגמרה עכשיו, כשאני אחות שכולה, אני יכולה להגיד ככל העולה על רוחי ואף אחד לא יוכל לבקר אותי." "לכמה זמן את חושבת שזה תופס, התירוץ הזה של האחות השכולה" "אני עדיין לא יודעת, אבל אני מתכוונת בהחלט לברר."
"אז מה עם הבחור?" "אני לא רוצה לדבר על זה, אבל זו הייתה אזעקת שווא. נראה לי שאני עוד בסדר". הם ממשיכים לדבר, מדי פעם קוטעת אותם אזעקה רחוקה, ושניהם קופצים על רגליהם כדי לנסות לתפוס במרחק שיגור או יירוט. המיקום בו הם נמצאים ממלא אותם באדרנלין. כשהשמש מתחילה לשקוע ואורות העיר שמולם, ממש כמו של עיר אמיתית, מתחילים להדלק, הם נפרדים.
"תודה על זה, הייתי צריכה את זה" היא מודה בעדינות לא אופיינית, עיניה מופנות אל הרצפה. השעות האלה מחוץ לבית היו עבורה קפיצה קטנה החוצה מהמציאות, בה הכאב עדיין קיים, כמו שכנראה יהיה קיים תמיד, אי שם באחורי מוחה, אבל שיחה על משהו אחר מחלישה ומעדנת אותו קצת."את צריכה לנסוע למקום אחר, לתפוס קצת מרחק, לדבר עם עוד זרים". בעולם בו כל מרצפה במדרכה וכל מכונית חולפת מעלה בה זיכרון כלשהו, ושולח עוד גל של כאב הישר אל מרכז הבטן שלה, התרחקות הפכה למעין צורך. "אבל אני לא יכולה להשאר את ההורים שלי" היא הזכירה לו ולעצמה "אני חושב שהם צריכים אותך שפויה" הוא אמר, בלי להוסיף, בגלל שהיא הדבר היחיד שנשאר להם, אבל שניהם שמעו את הסיומת הזה מהדהדת בקול רם. "הם ישתגעו אם הם יהיו לבד" היא נלחמת במחשבה "אני חושש שהם ישתגעו בכל מקרה" עכשיו, בפעם הראשונה, מזדחלת לפניו ארשת הרחמים המוכרת, והיא מבינה כמה הייתה צריכה את הזמן הזה, רחוק מהרחמים. ובפרץ של אנוכיות חסרת גבולות, היא גומרת אומר בליבה לנסוע.
***
אמא שלה בוכה כל הדרך לשדה התעופה. למען האמת, היא מתקשה להזכר בזמן בו אמא שלה לא בכתה. נדמה לה שמעולם לא ראתה את פניה של אמה כשאינם אדומים ושטופי דמעות. השבועות האחרונים היו מלאים בשתיקות רועמות מלאות בפחד לומר משהו שיפגע או יזכיר, אבל גם משום שהמילים נראו חסרות חשיבות. כל השיחות היו עליו, אך השיחות עליו היו כמו פעירת חור באמצע הגוף, לכן לאט לאט השיחות הצטמצמו לחלוטין. כל אחד נשמר לעצמו בפינה רוויות בדידות ודמעות- היא חשבה שמעולם לא היו אנשים בודדים כל כך בחברת אנשים אחרים.
לקחו לה ארבעה ימים לצבור אומץ לומר להורים שלה שהיא רוצה לנסוע, אך כשעשתה זאת לבסוף כששניהם יושבים מולה על הספה בסלון בעיניים חלולות (בימים אחרים הייתה אומרת עיניים מתות, אך כעת כל שימוש אחר במילה מוות נראה כהוזלה לא ראויה) הם הנהנו והסכימו כמעט מיד. היא קנתה את הכרטיסים ברגע האחרון, בלי להשקיע מחשבה רבה מדי בעונה המתאימה ליעד, בסידורים שצריך להספיק לפני הנסיעה או בלימודים, שרק לא מזמן נראו לה כמו הדבר המלחיץ והמוחשי ביותר בעולם. ביום קניית הכרטיס ניגש אליה אביה, נשק לה על מצחה (במחווה שלא הייתה חריגה רק בימים אלה, אלא אפילו בימיהם הרגילים) ובעיניו העצובות אמר לה שהם כבר אבודים בזכרו, אבל שהוא רוצה שהיא תסע, תצא מהבית ותהנה מהחיים. הוא אומר שהוא רוצה שילדה אחת שלו תצליח לחיות, שאין טעם שכולם- משפחה שלמה, ימותו יחד.
הם נופפו לה בכניסה לשער המטוס אפופי דמעות, והיא נכלמה מהבושה שהרגישה באותה רגע. הרי כל מה שרצתה היה להבלע אל מתחת לאדמה ולהוולד מחדש במקום אחר, אך כל רגע בו עמדו מולה ונופפו היה עוד רגע בו משהו יכול לזהות אותם, ולהביא איתה גל של רחמים גם אל הארץ החדשה.
היא עוברת את הבידוק בראש מושפל, ולפני הכניסה בשער עוד מתלבטת רגע אחרון אם כדאי בכל זאת להשאר, אם היא עושה טעות. אולי הבית יתפרק מאחוריה, אולי הוריה ישתגעו. אבל תמונתו של אביה מביט בה בתקווה שתצליח לצאת דוחף אותה הלאה, אל הכניסה למטוס, אל הדיילת החייכנית בטיסה הזרה דווקא, טיסה עם עצירות ביניים רבות ככל האפשר. היא רוצה להתנתק ולהעלם, ובשביל לעשות את זה צריך קודם כל לשכוח את השפה ולנתק את הבית, היא לא יכולה לקחת את ישראל איתה באשר תלך, אז היא נפרדת ממנה כבר שהמטוס ממריא, כשחופיה הלבנים- כחולים מתכסים בעננים לבנים.
המונית שלה עוצרת ברחוב הומה אדם. האוויר חם ורטוב ומסביבה צעקות ודחיפות בשלל שפות- רוכלים עטים עליה עם סחורות זולות, ומכל עבריה שיכורים מוזנחים ורועשים מסתובבים בין ברים הומים כשבידיהם כוסות. ברגע בו רגלה דורכת על הקרקע לראשונה היא מבינה שעשתה טעות- מה לארץ המסיבות והנהנתנות הזאת ולה- אדם שגם בימים כתיקונם אינו אוהב מסיבות או אנשים, וחסר כל יכולת להנות (לא רק מניסיונה למדה זאת, אלא גם מהערותיהם של מכרים רבים לאורך השנים, שחשבו כולם כי יש צורך לציין את העובדה הזאת, למקרה שלא שמה לב עד כה).
אבל היא יודעת שאסור לה לחזור. לא רק משום שזו בשבילה הזדמנות, אולי יחידה בחייה, לעשות משהו קיצוני ושונה וספונטני, אלא גם משום שאם תחזור, תכלא שוב למעגל של דמעות ורחמים עצמיים והשתתפות בצער. אם תחזור הביתה עכשיו תהיה זו הודעת כניעה- שים לב עולם, אני מרימה ידיים, נוצחתי. נידונתי להפוך לאדם קטן ושבור וחסר עתיד. לכן היא מחליטה לתת לעיר הזאת ניסיון.
לגבה תרמיל גדול וכבד, והיא לבושה שכבות רבות מדי לחום הפתאומי. היא גוררת רגליה אל ההוסטל הראשון שהיא מוצאת ומבקשת חדר. בלובי יושבת חבורה נוספת של שיכורים רועשים ומשחקת משחק קלפים שהיא לא מצליחה לפענח. היא מבקשת חדר יחיד ומדדה אל חדר בעל קירות לבנים מלוכלכים, מאוורר תקרה גדול ומיטה שאת מצעיה המפוקפקים היא מנסה שלא לבחון מקרוב מדי. חלונו של החדר פונה אל הרחוב ממנו באה, שמכניס אליו חום מחניק ורעש בלתי נסבל. בלי לפרוק את תיקה היא נשכבת על המיטה- היא עורכת לעצמה רשימה של הדברים שעליה לעשות- להתקלח, להחליף בגדים, לצאת להסתובב ברחוב, אבל היא לא מצליחה להניע את עצמה לזוז. אפילו המחשבה על החיידקים שוודאי מסתובבים חופשי על כיסוי המיטה לא מצליחים להניע אותה ממקומה, והיא מהופנטת עד אין קץ מתנועתו החד גונית של מאוורר התקרה.
היא שוכבת כך במשך שעות, בין שינה לערות, מודעת חלקית לשמש שעולה מבעד לחלון ומתקרבת לאמצע השמיים. היא צמאה ויש לה שני בקבוקי מים מלאים בתיק, אבל היא עדיין לא מצליחה להביא את עצמה לנוע. מחשבות קטנות וגדולות, הגיוניות ומופרכות- חציין חלומות חציין זכרונות, מציפים את מוחה. דמדומי הזיות של חום ועייפות וצמא הופכים מוזרים יותר ויותר עם השעות, עד כדי כך שהיא לא בטוחה שהיא מצליחה להבדיל בין מציאות לדימיון.
היא מקימה את עצמה מהמיטה לראשונה רק כשבחוץ שוב מחשיך, ניגשת לבקבוקי המים ושותה אותם כמעט עד סופם, ורק אז מרגישה את בטנה המקרקרת ומנסה לחשב את הזמן שעבר מאז שאכלה.
הרחוב פתוח יותר בשעת הערב המוקדמת ואפשר אפילו להרגיש משב רוח קטן, שלא מונע ממנה להזיע גם בגופיה, כפכפים ומכנסיים קצרים. היא ניגשת לבר הראשון שהיא רואה ומעיינת בתפריט- יש בו מאכלים שמעולם לא שמעה עליהם במחירים שעדיין לא למדה לחשב, היא נכנסת ומתיישבת ליד שולחן פלסטיק דביק שפונה החוצה. היא שואלת את המלצרית מה כדאי לאכול, וזו מסתכלת עליה במבט כה ביקורתי שהיא פשוט מזמינה את המנה הראשונה בתפריט בתוספת שייק בננה.כדי להסיח את דעתה מבטנה המקרקרת ומהבהלה שהרחוב והמצב גורמים לה, היא שולפת מתיקה מחברת ומתחילה לשחק משחק.
הא בוחנת את העוברים ושבים ומנסה לנחש מהיכן הגיעו לפני שהם מוציאים מילה מפיהם. היא ממציאה להם היסטוריה ומשפחה, כותבת סיבות בשלן עזבו את חייהם ויצאו לטיול. יש שם אירופאים בהירי עור, ערבים ומקומיים,יש צעירים ויש זקנים חלקם סוחבים תרמילים גדולים ואחרים מזוודות. יש להם צבעי שיער ססגוניים או תלתלים גדולים או ראסטות, כולם בלבוש צבעוני וחושפני. לכולם היא מחברת מקור ומוצא, קוראת בשמות ומוצאת פגמים ומתכננת את עתידם. האוכל מגיע והוא חריף ושונה מכל מה שטעמה עד כה (מה שגורם לה לפקפק בכנות כוונותיהן של מסעדות אסיאתיות בכל מקום אחר בעולם).
היא ממשיכה לשבת שם זמן ארוך, כותבת ומוחקת וכותבת. צופה ברחוב מתמלא ומשתכר לאורך הלילה, רואה את האנשים מדדים שיכורים בחזרה לחדריהם עם בני זוג שעליהם וודאי יתחרטו בבוקר המחרת. הם נראים מסוממים וחולים- אבל גם משוחררים כפי שמעולם לא הייתה, והיא מאחלת לעצמה להיות. היא חוזרת לחדרה עם אחרוני המבלים. כך, מדי יום במשך כמעט שבוע, בלי להחליף מילה עם איש מלבד המלצרית ובעלי בית ההארחה. ביום השישי, לאחר שניסתה כמעט את כל מנות התפריט במסעדה שלה, היא מחליטה להמשיך הלאה. אורזת את חפציה, מפנה את החדר הקטן, ועולה על אוטובוס צפונה.