ניצוצות- במורד מחילת הארנב (6)

פתאום יש קולות מוכרים של מלחמה. דיווחי החדשות הופכים תכופים יותר וארוכים יותר, כולם מוודאים איפה נמצא הממד הכי קרוב אליהם. משפחות עוברות מהישובים שלהן רחוק יותר מאזור הקרב. כולם מדברים על לעבור למרכז, על לרדת מהארץ, על למה לא ידעו שזה מגיע, על למה לא התכוננו מספיק. המשפט השגור ביותר הוא "זה לא הזמן ל". זה לא הזמן לטוס לחול, זה לא הזמן לנסוע לטייל, זה לא הזמן למצוא עבודה חדשה, זה לא הזמן לבקר את החברים ב, בעצם, בשום מקום, כבר עדיף להשאר בבית וללמוד.
ובלי הכנה מוקדמת, הבית-הידוע גם כמקום הרועש עלי אדמות, ירד פתאום בשלושה טונים. זה לא הזמן לראות סדרות מטופשות בטלוויזיה, לראות חדשות בטלוויזיה (כי זה מלחיץ את אמא), לשיר שירים בארוחת הערב (לא שיש עם מי, עכשיו כשהוא בצבא), להזמין חברים, לצאת עם חברים, לצאת החוצה בכלל. הבית הוא פתאום רוח רפאים של בית, שנראה ומריח כמו הבית (או בעצם, קצת טוב יותר מהבית, עכשיו כשסירי אוכל התחילו לזרום מחברות בלי הסבר) אבל כל יושבי הבית חולפים זה על פני זה בדממה, מדי פעם נשמע צליל של בכי ממקום כלשהו בבית, אבל הבית גדול ומלא פינות בהן אפשר להעלם בשקט. אפילו צעקות אין כרגע בבית. זה לא זמן לצעקות.
זה תמיד מתחיל לאט ובהדרגה, כל כך לאט עד שבמבט לאחור, קשה לשים את האצבע על מה בעצם התחיל את הכל, מה היה חלק מהבלאגן הקודם, ומה היה סתם עוד אירוע בשגרה ארוכה, או כמו שאוהבים לכנותה בכלי תקשורת מסויימים "טפטופים". הפעם, לקח לה זמן ארוך מאוד לשים לב שמשהו בכלל קורה.
תקופת מבחנים אצלה, כמו שהיו הבגרויות לפניה, תקופה שקטה מאוד. לא היו עוד צורך לחפש עיסוקים, שכן היו מספיק דברים להתמקד בהם. היא נכנסה לעולם אחר שבו דבר לא התקיים מלבד המשימות. היא עלתה מדי פעם לנשום אוויר, להכין תה או חביתה, וצללה בחזרה לעשרות הסיכומים, התרגילים והחישובים. היא אהבה חישובים, היה בהם קסם- כמו חידה מורכבת מאוד, ורגע ההגעה לפתרון היה כמעט קתרטי. בזמן ששקעה בלימודים, העולם כולו כמו התמוסס סביבה.
כשהטלפון שלה זמזם בתדירות גבוה מדי העבירה אותה למצב שקט והניחה אותו מתחת לכרית, אך חרדה ישראלית ממוצעת הובילה אותו לבדוק אותו מדי כמה דקות ממילא. כשרשימות ההשמעה שלה התחילו לחזור על עצמן עד מיאוס עברה לשמוע רדיו, ופתאום שמה לב כמה מהשירים נקטעים בשביל דיווחים, לקולם הנמוך והשקט יותר של השדרנים (האם האנשים הללו מקבלים תדרוך לדיבור בשעת מלחמה?) ולאחוזי ההשמעה הממריאים של יהודה פוליקר.
לאט לאט,כמו מגפה, השקט מהרדיו מזדחל לרחובות המתרוקנים, ומשם לבית. אסור לצעוק בזמן מלחמה, זה לא מכבד את המתים. מותר לארוז חבילות, לפרסם סטטוסים עצובים בפייסבוק, להראות סולידריות, לדבר על כמה אנחנו נפלאים ועל כמה שכולם שונאים אותנו. מותר להתחזק ולהתפלל, כי בשעת צרה כולם יהודים יותר.
היא גם מתחילה להתפלל לפעמים. בלילה, אחרי שכולם ישנים (בבקרים אמא שלה תספר שהיא לא ישנה דקה, אבל היא יודעת שזה לא נכון. היא נשארת ערה אחרונה, כי כשכולם ישנים יש לה זמן, לעצמה, שבו לא צריך להעמיד פנים שהכול יהיה בסדר) היא מסתכלת למעלה ומבקשת ממנו, עמוק בלב, שלא יתן לה כלום- שלא יתן לה הצלחה או קריירה, שלא יהפוך אותה למוצלחת יותר, שלא יגרום למישהו להתעניין בה. רק שאחיה יחזור הביתה בשלום, שהוא יהיה בסדר. היא מוכנה להתפשר, היא מרשה לו לקחת לו יד או רגל, אולי הוא יצטרך לעבור שיקום- אבל רק שיחזור. שיצחק עליה שהאף שלה ארוך מדי, שהיא חרשנית, שהיא טיפשה. שישיר איתה שירים מטופשים, שיספר סיפורים משעממים את הצבא. שיגשים את כל הדברים שהיא רוצה להגשים. היא מוכנה לקנא בו עד אין סוף בימים אלה- רק שיחזור.
****
אף אחד לא חושב על הגבול עד שהוא מתנפץ בשבריריותו ממש מול עינייך, כשאתה מבין שמרחק של 15 שניות טיסה בעצם אינו מרחק בכלל. ישובים בכיתה באמצע שיעור במכניקה, מכחול ישב במושב האחורי בכיתה, זה שקרוב ביותר לחלון, וצייר. על הדף לפניו היה קוף שעומד ליד לוח תלוי, לבוש במשקפיים עגולים וחולצת פלנל משובצת, מנסה לרוץ לכיוון מורדות השיפוע אך נמשך אחורה במשקולת עליה יושב ילד נמוך ומצייר ציורים בעט כחול. בעצם, בהתחשב בכך שהציור כולו היה כחול, יכול היה העט להיות בכל צבע שהוא.
אזעקה פילחה את הדממה ואת עור התוף של יושבי הכיתה, בצליל מהסוג שהתכוננת אליו באלפי תרגולת ליציאה מוסדרת מהכיתה ועשרות תרשימים שנתלו על הקירות אי שם במלחמת המפרץ ומסמנים את האזור המוגן הקרוב ביותר, אך עדיין לא תהיה מוכן אליו לעולם. המוח שלו התחיל לעבוד מהר מאוד- הוא היה האדם הרחוק ביותר מהדלת בכיתה שהיו בה כ- 30 תלמידים ומורה לפיזיקה אחד שנראה כאילו הוא מחשב את התאוצה שלו בהתחשב בסוג הרצפה, ואת מקדם החיכוך של התלמידים אותם הוא עלול לדרוס בדרך.
הוא השתטח על הרצפה ונצמד לקיר, מנסה להחליט אם להתחבא מתחת לשולחן יועיל או יזיק. שרשרת המחשבות הזאת לקחה פחות ממ15 שניות, כי עד הרגע שנשמע קול הנפץ שהרעיד את הקיר אליו היה צמוד כל מה שעבר לו בראש היה שהוא לא רוצה למות.
מאותו היום עברו רק שיעורים "חשובים"- כלומר, שיעורים עליהם יבחנו לבסוף בבחינת הבגרות. הם עברו ללמוד במשמרות- בוקר וערב, כך שיהיו מספיק כיתות לכולם. עבודות צומצמו למינימום ההכרחי, חדר האוכל מוגן בבטונדות. לא היה עוד זמן קריאה מתחת לעץ האקליפטוס ולא התחמקויות לישיבות בלילה. הוא ביקש מהוריו שישלחו לו ספרים, אך לא הצליח להתמקד באף אחד מהם. הוא הרגיש את הפחד מקצין את האנשים שסביבו- אחדים הפכו אפתיים יותר, אחרים חיפשו חברה מתמדת. המכנה המשותף הגדול ביותר היה שמשיחות שלמות עברו רוב האנשים לדבר בחצאי משפטים ולאחריהם איבדו לרוב את הריכוז, קשה היה להתמקד בשיעורים, מטלות בית או אפילו שיחות, ורעשים רגילים לגמרי- כמו פגיעת של דלת במיטה או בעיטת פרה בדופן הרפת, הובילו להשתתקות כל הנוכחים באותו הרגע. הוא הרגיש שהלב שלו מבצע ריקודים קטנים במהלך היום, מקפץ בין דפנות הצלעות שלו- לפעמים אל הגרון, לפעמים אל המעיים, לפעמים מנסה לקפוץ החוצה דרך עמוד השדרה.
למצב המשונה הייתה תוצאה חיובית יחידה- התקרית המשונה ביום השיטפון, שבתחילה הטרידה מאוד את חבריהם, נשכחה כמעט מלב כולם, ואיש לא הצליח לשים לב למרחק הפתאומי שתפסו החברים הטובים בעבר זה מזה. הם הצליחו להתרחק זה מזה כמעט לגמרי מאז אותו האירוע, ומכחול, לפחות, חש הקלה גדולה, ונהנה במידה מסויימת לחזור להתבודדות.
****
היא מוצאת את עצמה הולכת הלוך ושוב ברחבי הבית בלי מטרה, מתיישבת ליד תרגיל בססטיסטיקה אבל לא מצליחה להבין את המספרים, מעתיקה נוסחה, קמה לשתות, חוזרת לשבת, בודקת משהו בטלפון, קוראת שוב את התרגיל, מביאה לעצמה משהו לאכול, מסתכלת בשעון ל הקיר, מקשקשת משהו בשולי הדף. פתאום היא שכחה מה שאלו, וצריכה להתחיל את הפתרון מההתחלה. רגע, איפה הייתה אזעקה עכשיו? צלצול טלפון, רעש מבחוץ, דפיקה בדלת מקפיצים אותה לדום מתוח,היא מציצה החוצה מהחלון גם אחרי רעשים מדומיינים. היא הולכת לספה לראות טלוויזיה, מדפדפת בין כל הערוצים אבל אין מה לראות, היא חוזרת לכיסא, לאותו תרגיל.
היא מחשבת את הסיכויים בראש- כמעט אפסיים. רובם המוחלט של החיילים חוזרים. קול ההיגיון הקטן בראשה, מתחבא מאחורי קולות השכנוע, מספר לה שסטטיסטיקה זה טוב ויפה, אבל בסוף החיים הם עניין בוליאני- עבור מי שמת, הסיכויים הם תמיד מאה אחוז.
משהו בחזה לחוץ ולא נותן לה מנוח, אין זאת תחושת פחד רגילה- כנערה חרדתית, היא מכירה את תחושת הפחד על כל גווניה. זאת תחושה שונה, כמו משהו שהתיישב מתחת לצלעות שלה ומפריע לה לנשום באופן סדיר. תחושה קבועה שמשהו חסר. זכרונות מהעבר תוקפים אותה בהירים כמו הקרנה של סרט. היא יודעת ששום דבר עדיין לא קרה, כולם סביבה אומרים לה ששום דבר עדיין לא קרה, אבל הלחץ על ריאותיה לא משתחרר. לא משנה מה היא עושה- בין אם לומדת או צופה בטלוויזיה או משוטטת בקניון או נפגשת עם חברים, התחושה לא משחררת אותה. לא משנה כמה חזק היא מנסה להתעלם ממנה, היא פשוט מסרבת לעזוב.
חוסר המנוחה שולח אותה מהספה בסלון למטבח למחשב למיטה וחוזר חלילה. היא מניחה שהשעה מאוחרת אך מודעת היטב גם לעובדה שאיבדה לחלוטין כל תחושת זמן, מכיוון שהסתכלותה האובססיבית בשעון מלחיצה אותה, השעה יכולה להיות אחת עשרה או רגע אחד לפני הזריחה. כל שהיא יודעת הוא שהבית כולו ישן ועם זאת היא הוזה בו רעשי קירות חורקים או פסיעות, על אף שהיא יודעת שאין שם דבר מלבדה. למרות זאת היא בודקת, עולה ויורדת ומסתכלת עבור כל צליל מוזר שהיא שומעת.
ואז נשמע מבחוץ רעש של מכונית לא מוכרת. היא יודעת זאת, כי בימים האחרונים למדה היטב לזהות את צליליו של הרחוב ולזהות חריגות מהשגרה. היא מציצה מהחלון ורואה את המכונית הזרה חונה מול פתח דלתה, ידיה רועדות עד שאינה בטוחה שתצליח לסובב את המפתח, לאחר שלושה ניסיונות היא מצליחה. מולה עומדים שני אנשים מבוגרים במדי קבע, אחד מהם עטוי זקן לבן עבות, תמונתו עתידה להחרט בראשה לעד. היא תופסת אותם רגע לפני שהם מספיקים לצלצל בפעמון.
הלחץ בחזה מתפשט לגרון, היא יודעת שהיא לא יכולה לדבר, היא בקושי מצליחה לנשום. היא סוגרת את הדלת מאחוריה ועומדת מולם בערב הקפוא. הם נראים לה נבוכים ואבודים, היא מנסה לאתר תקווה בעיניהם. הם מבקשים לדבר עם הוריה והיא מנידה בראשה בתקיפות. היא מדמיינת את אימה, מתפוררת לחתיכות קטנות של גוף אנושי בראותה אותם. היא צריכה לשמוע קודם, היא צריכה לתת לה שבב של חדשות טובות אם יש, היא לא יכולה לתת למידע הזה לעבור בידי זרים מוחלטים.
"הוא נפצע?" היא שואלת בתקווה. אלוהים, לעולם לא קיוותה כל כך לראות מישהו שהיא אוהבת פצוע. אפילו יהיה זה קשה, אפילו אנוש, גם אם הוא לא יוכל ללכת יותר לעולם, היא מתמקחת עם אלוהים. הם מסתכלים ברצפה ומנידים בראשם. מישהו מהם מושיט לה יד אבל היא לא מקבלת אותה. היא שומעת מילים בוקעות מגרונם אך לא מצליחה לפרש את תוכנן. הרעד בידיה מתחזק והלחץ בחזה גובר, אבל היא לא בוכה. היא לא מצליחה לבכות, או לחשוב, הכל מעורפל ומוזר. האם זה חלום? זה חייב להיות חלום. איך מתעוררים מחלום? איך קובעים אם משהו הוא בכלל חלום?
הראש שלה מלא ברעש עד שהיא לא מצליחה לשמוע את קולותיהם.