ניצוץ בלילה – הקדמה + פרק 1

ניצוץ בתוך הלילה – הקדמה+ פרק 1

אני לילה, אני בת 16.
יש לי שיער בלונדיני ארוך ועיניים ירוקות. אני בת יחידה להורים במריבות שלא פוסקות…

״זהו זה!!! נימאס לי – הפעם אני עוזבת לתמיד!!!!״ אמא זעקה וצריחתה עברה דרך הקירות. למען האמת לא יחסתי לזה חשיבות רבה מידי, אמא ׳הפעם עזבה לתמיד׳ כבר 17 פעמים, היום הפעם ה18.

שמעתי את הדלת נטרקת ואת אבא צועק מן החלון לאמא שתפסיק עם הסצנה ושתחזור כבר הביתה. אמא לא חזרה הביתה.
כנראה שהפעם ה18 הספיקה לה כי מאז לא ראיתי אותה..
—————–/—\——————

טרר . טרר . טרר . טרר . טרר . …
היה זה השעון המעורר שלי שהזכיר לי שהיום יום חדש, רגיל, משעמם ושגרתי.
לבשתי גופיית בטן ירוקה רופפת עם סמל של גולדסטאר עליה, ג׳ינס שחור קצר עם גיזרה גבוהה, אולסטאר שחור, וכובע סוואגי בצבע שחור וירוק מטאלי .
כשירדתי במורד המדרגות ציפיתי לראות את אמא פורקת את המזוודה שלה ואת אבא ממלמל משהו על זה שהוא ידע שתחזור. במקום כל זאת מצאתי רק את אבא, מבטו עגמומי וניכר היה ליראות שהוא בכה – הרבה .
״א..אבא?״ לחשתי , לא רציתי להבהילו.
״הוו לילה, לא ראיתי אותך!״ הוא מחה בזריזות דמעה שאיימה להרטיב את לחיו שכבר הספיקה להתייבש.
״איפ..א..איפה אמא?״ אני לא יודעת למה גימגמת, אף פעם אין לי בעיה לדבר – בדרך כלל אפילו מבקשים ממני שאשתוק!!
״לילה, שבי בבקשה.״ אבא התחנן בעיניו וידעתי כי דבר טוב לא יקרה מהבשורה שעליי לשמוע.
״אמא .. היא כבר לא תחזור״ אבא פרץ בבכי.
״מה?? זה לא נכון!!!״ צעקתי
״בבקשה, לילה. גם לי זה קשה.״ הכחשתי אך בכל זאת ניחמתי את אבא.
״איך אתה כל כך בטוח?״ שאלתי, כזאת אני- ספקנית.
״היא עזבה את הארץ״ ברגע זה חשכו עיני, משמעות הדבר בשבילי הייתה שהיא לא חוזרת- היא לא לקחה איתה הרבה כסף- בטח לא מספיק בשביל לקנות אלינו כרטיס טיסה חזרה.הרי אימי הייתה עקרת בית אבל היא אישה עם עקרונות, אין סיכוי שהיא הייתה לוקחת אף לא שקל אחד מכספו של אבי, למרות שלאבי לא חסר. אבא שלי הוא המנכ״ל של חברת פלאפונים מצליחה. מאותו הרגע הפסקנו לדבר על אמא. זה רק אני ואבא .

עבר לו חודש, איכשהו הצלחתי להתרגל לשקט לחוסר המריבות אבל התגעגעתי אבל ידעתי שאם אזכיר את שמה של אמא אבא ישבר, עד כמה שהוא נראה חזק מבחוץ, בשבילי, הוא רגיש ושביר מבפנים.

״לילה, אנחנו צריכים לדבר״ אבא קרא לי.
״אתה נפרד ממני?״ גיחכתי אך מחקתי את פרצופי המשועשע כשאבי נשאר אדיש.
״אנחנו.. אנחנו נצטרך לעבור דירה.״ הרכין את ראשו.
״מה???? למה? אני אוהבת את הבית!״ ניסיתי לתפוס את מבטו ללא הצלחה.
״יותר מדי זיכרונות״ המעיט אבי במילים, אך הבנתי את כוונתו.
״ולאיזו דירה נעבור?״ שאלתי.
״לא דירה״
״בית פרטי?״ הופתעתי בתמימות.
״לא בית פרטי״ אמר כמובן מאליו.
״אוהל?״ ממש קיוויתי שלא אבל כבר נגמרו לי כמעט הניחושים.
״אנחנו עוברים לגור בבית מלון״ !!!