ניסוי ותוצאה פרק 17 ארוך במיוחד אבל שווה קריאה.

צעדנו ביער הסבוך במשך כמה שעות. התחיל להחשיך וגרייס מציעה להקים מחנה. חילקנו תפקידים ואני וגרייס יצאנו לאסוף עץ. בזמן שאספנו, סיפרתי לגרייס על כל העניין עם טיילר. היא בתגובה, סיפרה לי על עצמה: מתברר שהיא ברחה מהבית והתגוררה אצל סבתא שלה עשר שנים. היא אמרה שהיא דואגת לסבתא שלה, שבטח יושבת בבית ולא עוצמת עין בתקווה שגרייס שלה תחזור. הבטחתי לה שאשתדל להחזיר אותה הביתה הכי מהר שאוכל. התיישבנו על סלע שטוח והנחנו עליו את העצים. "וואו, לא חשבתי שמחנה בטבע יכול להיות כל-כך…מרגש." היא מתנשפת ומחייכת אלי. "זה תמיד ככה?" "מה?" "תסתכל על זה ככה: מחנה רגיל בטבע-" היא עושה פנתומימה של דיג ומעמידה פנים שתוך כדי דיג היא נרדמת ומתחילה לנחור. אני מחייך. "מחנה בטבע עם היבריד משוגע בעל כוחות על מגניבים שבורח ממדענים ואנשי צבא שרוצים לחקור אותו ואז להרוג אותו ואת כל מי שאיתו-" היא עושה פנתומימה של אקדח ביד אחת וביד השנייה מרימה ענפים מהאדמה, כשאחרי כל ענף שהיא מרימה היא מסתכלת לצדדים ומכווצת גבות. אני נשפך מצחוק. היא מתיישבת בחזרה לידי, צוחקת גם היא. "עכשיו אתה מבין?" "כן. ותרשי לי להגיד, לפעמים אני מתפלל שאוכל פשוט לשבת ולדוג בלי לדאוג משום דבר.." אני מפהק ומתמתח. "חוץ מזה, איך אפשר להירגע אם השותף שלך לחדר הוא חצי פיל עם אלרגיות לכל דבר?" אני נזכר בפרנק. כל פעם שהוא התעטש היה נדמה לי שהאדמה רועדת. הוא היה אמור להגיע למחתרת התיכונה. במקום זה הוא נהרג. הירח כבר עלה ואני בטח כבר השתניתי. גרייס בוהה בי בפה פעור. "ממה את כל-כך המומה? כבר ראית אותי ככה." אני אומר. "בפעם האחרונה שזה קרה נראית בערך כמו מערבולת עשן קטנה שמתערבלת סביב משהו בלתי נראה. רק כשהושטת לי את היד הצלחתי לראות, אבל אז ראיתי רק את היד. אתה נראה כמו…כוכבים." היא שולחת יד לגעת בכתף שלי. "לא!" אני נרתע. היא מחזירה את ידה אליה בתמיהה. "למה?" "כשנגעתי בך קודם הערפל לא פגע בך בגלל שהיית פצועה והיה לו על מה להתפקס. אבל בפעם האחרונה שנגעתי במישהי שהייתה בריאה לגמרי.." "כמעט הפכת אותה לרוח רפאים." היא משלימה את המשפט. "סליחה." היא משלבת אצבעות. "למען האמת, אני לא חושבת שזו הסיבה שבגללה הערפל תקף את הידידה שלך." "מה זאת אומרת?" "זה פשוט. אולי הערפל רק מנסה לשמש כחוצץ כשאחד מהצדדים לא רוצה במגע. אולי הערפל בכלל הגיע מהידידה שלך ולא ממך." "אני לא חושב." "אתה כזה פחדן. תן לי לנסות." היא שולחת את היד שלה אלי בשנית. אני שולח את ידי לחסום אותה ונזכר שגם זה נחשב למגע. בחוסר אונים מוחלט אני צופה בה בעוד היא מצמידה את אצבעותיה לשלי… דבר לא קורה. אני משלב את אצבעותי בשלה בהססנות. עדיין כלום. אני משחרר אוויר בהקלה. הפנים שלה מסמיקים לגמרי ואני קולט עד כמה קרובים אנחנו. המוח שלי נכנס להילוך איטי. שתי אפשרויות: להתרחק או…להתקרב יותר. אני מעז ובוחר באפשרות השנייה. גם גרייס מתקרבת ועכשיו והלב שלי דופק ממש מהר. זה עכשיו או לעולם לא. למרות הפחד ותחושת הנפילה המוזרה שמשתלטת עלי, אני מצמיד את שפתי לשלה. רעד עובר בגבי. אני חייב להגיד, כל הקלישאות על כך שזה מרגיש כאילו כל העולם נעלם סביבך הן בולשיט מוחלט. פשוט כל מה שקורה בתוכך מתחדד כל-כך שזה מטשטש את מה שקורה בחוץ. אבל אני לא יכול להישאר ככה עוד הרבה כי אנחנו חייבים לחזור. אני מתנתק ממנה ולוקח נשימה ארוכה וצלולה. הראש שלי עולה באש. לפחות ככה זה מרגיש. נראה שגרייס מרגישה בדיוק כמוני. אנחנו אוספים את בולי האש וחוזרים אל השאר מבלי להגיד מילה. אני כל-כך מבולבל שאני אפילו לא מביט בה. מאוחר יותר, כשאנחנו מבשלים ציפור כלשהי שדניס השיג, אני מרפא את שאר האנשים ואני וגרייס הולכים לשבת בצד. במשך כמה דקות אנחנו רק נועצים מבטים אחד בשני אבל אני מבין שבקצב הזה אנחנו לא נתקדם לשום מקום. היא מקדימה אותי ושואלת: "טוב..עכשיו כשהבהרנו כמה עניינים, אולי תספר לי על המחנה שאנחנו הולכים אליו ועל הידידה שכמעט הפכת לרוח רפאים?" אני מארגן את הסיפור בראש ואז מסביר לה מהתחלה עד הסוף, על חמשת המחתרות, אימארה, כל השינוי שעבר עלי בשבועות האחרונים, אפילו הראיתי לה את התמוה הישנה שלי. אני מתפלא לדעת שהיא לא נפגעה כלל. בטח הטילו עליה איזה קסם במחתרת או משהו. אנחנו הולכים לישון. באמצע הלילה אני מתעורר למשמע רחש בשיחים. מתוך סקרנות מהולה בפחד אני אוחז בידי שבר עץ חד ושואל: "מי שם?" דמות מזנקת קדימה. אני שולח יד לגון על עצמי ואז מבין מי עומד לפני: טאנור, הבחור שפגשתי לפני מספר ימים בנסיון הפריצה האחרון שלי למעבדה, נופל עלי מחוסר הכרה.