ניסוי ותוצאה פרק 16 מגה ארוך מספר 2

הדבר הראשון שמגיע אלי מבעד לכל הרעש הזה הוא: מים. כל ההיכל שעמדנו בו הוצף מים. הבסיס בטח נמצא בתחתית אגם או איפה שהו באוקיינוס, אם אין לי מזל. הדבר השני: בני האדם לא יכולים לשחות. הדבר השלישי: על הרגע שהמים נוגעים בי, אני מרגיש פרץ של אדרנלין טהור, כאילו לא חוררתי הרגע על ידי כמה עשרות כדורים. אני מתרכז ומנסה לזמן מחדש את הכוח שבעזרתו הורדתי את בני האנוש מהרכבת. תוך רגע אנחנו נורים אל מעל לפני השטח ונוחתים על רצועת אדמה בוצית ורטובה, ספוגים ומעולפים. מולנו משתרע אגם רחב ידיים ומאחוריו גבעות עם פסגות מושלגות. בהנחה והיה לי זמן, ולא היה פה בסיס אנושי תת מימי, בהחלט הייתי יוצא לחופשה במקום כזה. לידי, אחד מבני האנוש מתחיל להתעורר. אני רץ אליו ובודק את הפציעות שלו. למזלו, לא נשברו לו שום איברים. רק פנס בעין הימנית וחתכים בזרועות והרגליים. אני ניגש אל המים בשביל לבדוק איך אני נראה אחרי כל מה שקרה ומגלה שאני נראה כמו…לא נראה. הירח בחוץ ואני שיניתי צורה. אוי לא. מישהו מתקרב מאחורי ואני שולח יד אוטומטית להלום בו, ונעצר ברגע האחרון. הנערה. הזרוע שלה מעוקמת לצד גופה אבל היא מדדה בעקשנות לכיווני. היא תופסת את היד שלי, כנראה בשביל להיעזר בה בהתקדמות, והערפל מזנק קדימה. הוא מטפס במעלה זרועה ומכסה את פלג הגוף העליון. היא משתנקת וצונחת ארצה. אני משתחרר ממנה אבל הערפל לא חוזר. כעת הוא מתעבה וזיקים לבנים מבזיקים מתוכו. היא נראית כאילו היא לובשת סוודר מצמר שחור שטענו אותו חשמלית. פתאום אני שומע קול קראק חזק ומשהו שנשמע כמו שאיבה וניקוז. הנערה נרעדת ואז הערפל מתמוסס לאלפי ניצוצות לבנים שמתעופפים לחלל האוויר כמו כוכבים קטנטנים. היא מתעלפת על האדמה לידי ואני משעין את הראש שלה על הברכיים שלי. הגוף שלי חזר לצבע הרגיל שלו. הבנתי! כל פעם שאני משתמש בכוח מיוחד האנרגיה שמשמשת להסוואה של הגוף שלי מומרת לדבר אחר ואז הגוף שלי נראה כרגיל. אני קם וגורר אותה אל קבוצת האנשים. רובם כבר התעוררו והם נראים תשושים לגמרי. ברגע שאני מתקרב הם מביטים בי, ואז בנערה, ואז בי, ואז בנערה שוב. אני מניח אותה על האדמה בעדינות ומתיישב לידה. בני האנוש מתקבצים סביבנו ואחד והם מועד ונופל. החולצה שלו מוכתמת בדם ויש לו כוויות בכל מקום. אני ניגש אליו בזהירות. ברגע שאני נוגע בכתם האדום על החולצה שלו, הערפל יוצא משום מקום ומכסה את רוב הגוף שלו. בני האנוש נסוגים בפחד. כעבור מספר שניות הערפל מתפוגג והבחור נראה הרבה יותר טוב מקודם. העור שלו נראה כאילו הוא נשרף בשמש ולא כאילו זרקו אותו למדורה.הוא עוצם עיניים ואני מניח לו לנוח ליד הנערה. אני מתחיל להרגיש עייף. בני האנוש מתקבצים סביבנו שנית ובוהים בבחור בתדהמה. ריפאתי שני אנשים. אני לא יודע אם אוכל לרפא עוד שלושה, אבל אני יכול לנסות. אני מצביע על נערה שחומה בת 12 בערך עם אצבע שבורה וחתך ארוך לאורך אחת הלחיים שלה. היא צועדת קדימה בזהירות ומתיישבת לידי. "איך קוראים לך?" אני שואל. "קים." היא ממלמלת. "תראי לי את היד שלך, קים." היא מושיטה לי את ידה עם האצבע השבורה ואני אוחז בה. היא נאנקת בכאב אבל עיניה נעצמות והערפל מכסה את פניה. הפעם, האצבע נרפאה לגמרי אבל החתך רק הגליד. אני משכיב אותה ליד האחרים ונתמך בידי בשביל לא לצנוח לידה. נראה ששני בני האנוש הנותרים הבינו את הרמז. אחת מהם, עם חתך בבטן, פנס וכוויה לכל אורך היד, כורעת ליד קים. נראה שהיא מתחילה להתאושש. האישה ליטפה את השיער שלה ולחשה משהו לתוך אוזנה. קים הנהנה באישור והאישה נשכבה לידה. בן האנוש השני שנשאר הוא הבחור הגותי המעצבן. נראה שהוא נפגע פחות מכולם. פנס וכמה שיניים שבורות. הוא מתיישב עם הראש בין הברכיים וכעבור כמה רגעים עולה ממנו קול נחירה עמום. אני שאיר את בני האנוש לישון וחוזר לאגם. המים קפואים אבל אני צולל פנימה בכל מקרה, ונדהם לגלות שלא נותר שריד לבסיס האנושי. אני צולל ומגיח, וצולל שוב, עד שאני מרגיש טוב יותר, ואז אני מטפס החוצה ויושב על הגדה, רועד מקור אבל עירני וחזק. אני מניח שלמרות השחייה המעוררת נרדמתי בכל זאת, וכשהתעוררתי, נפרשה מעלי שמיכה וריח עץ נשרף עלה באפי. הראש שלי נח על משהו רך וחמים ולרגע אני חושב שזאת כרית, עד שאני נזכר באירועי ליל האתמול. אני מנסה להזדקף אבל יד מצמידה אותי בחזרה לארץ. "ששש. אתה בטח עייף. תנוח." אני שומע קול נשי. הנערה רוכנת מעלי. "קוראים לי גרייס." היא מחייכת. "גרייס. יש לי שאלה אלייך גרייס." אני אומר. "אתמול, ליד האגם, כשתפסת לי ביד והערפל כיסה אותך, אי זה הרגיש?" היא בוהה בי, מבולבלת מהשאלה הפתאומית. "בהתחלה זה הרגיש די מפחיד אבל אז הרגשתי מין חמימות נעימה כזאת ונרדמתי כי הייתי מאוד עייפה." היא מפהקת בשביל להדגיש את מה שהיא אמרה. "בפעם הראשונה שהשתמשתי בערפל, בטעות כמעט הפכתי ידידה לרוח רפאים או משהו בסגנון." אני מגחך ועוצם עיניים. "איך יכול להיות שאחרי כל הרליעים האלה שחטפת קודם, אתה חי ושלם ועוד נראה בריא לגמרי?" גרייס שואלת פתאום. "אני חושב שזה בגלל המים. הבסיס הוא תת מימי. אולי הקרבה למים העניקה לי מעט אנרגיה ואז המגע איתם ריפא אותי לגמרי." היא מהנהנת. "למה בכלל הצלת אותנו ברכבת ההרים?" היא שואלת. אני בהלם. לא ציפיתי לשאלה הזאת. "למען האמת, חשבתי שההיברידים האחרים שלחו את הפצצה ההיא מסיבה כלשהי שקשורה אלי ולא רציתי לשאת באשמה על מותכם. עכשיו אני בטוח שהפצצה שייכת לבני אנוש." אנחנו שותקים. לבסוף ניגשת אלינו האישה שישנה אתמו ליד קים ניגשת אלינו. אתמו לא שמתי לב, אבל היא ממש יפה. יש לה אותו עור כמו לקים, אותה לסת ואותן עיניים ירוקות ושיער שחור וארוך. היא מתיישבת ליד גרייס ובוחנת אותי במבטה. "אני חייבת להגיד," היא פותחת בהיסוס אבל אז ממשיכה: "אתמול בלילה נראית שונה. גבוה ומרשים יותר. האם אתה חיית לילה?" "אריה ירח." אני משיב על השאלה שלה. "קוראים לי נטליה. אני אמא של קים. אני חייבת לך תודה על-כך שהצלת לבת שלי את החיים." הקול שלה עמוק וחם. היא מחייכת והולכת משם. כשאני עוקב אחריה במבטי, אני מבחין במדורה, שמאליה נצלית חיה כלשהי, בטח אווז או ציפור אחרת כלשהי. "דניס, הבחור עם הפולו שריפאת קודם, הוא השיג את הציפור. הוא ראה שועל תוקף את האווז ושלאווז אין סיכוי, אז הוא הבריח את השועל וגאל את האווז מייסוריו. לפחות יש לנו ארוחת בוקר." גרייס אמרה כשראתה במה אני מביט. רק עכשיו אני קולט עד כמה אני רעב. כמה זמן לא נגעתי בבשר. אחרי ארוחת הבוקר אחנו הולכים אל האגם. גרייס יושבת על הגדה בעוד אני צולל בתוך המים. "לא יכול להיות שהבסיס ההוא פשוט נעלם." היא אומרת לי כשאני יוצא ומתיישב לידה. "אני בטוחה שהוא פשוט שקע. אין מצב שמבנה כל-כך גדול ייעלם בן רגע מבלי להשאיר זכר." אני שוקל את הרעיון שלה. אם הבסיס באמת רק שקע, אבל עדיין נמצא שם, ייתכן כי אני יכול למצוא שם משהו שיעזור נגד הקרצייה של טיילר. "אני יכול לצלול ולבדוק." אני נכנס שוב למים. "רגע!" גרייס אומרת. "אם זה באמת שם, תגיד לי לפני שאתה נכנס. כלומר, אם אתה נכנס." "אין בעיה." אני משיב וצולל. הקרקעית החולית נראית רגילה לגמרי, שום בליטות או שקעים שירמזו על משהו. אני מנסה לזהות מאיפה יצאנו אתמול. פתאום אני מבחין במשהו שחור כחמישה מטרים לימיני. בד. יכול להיות שכשעפנו החוצה בד החולצה של מישהו נקרע ונחת מתחתינו. אני מתחיל לחפור. כפי שלמען האמת: לא ציפיתי, היד שלי נתקלת במשהו מוצק ועגול. דלת. אני מגיח אל פני השטח ומסמן לגרייס "אגודלים למעלה" כאות לכך שהיא צדקה והיא מהנהנת באישור. בחיי שהיא חכמה הרבה יותר ממה שהיא מראה. הדלת נפתחת בקלות וחושפת ארובה ארוכה כל-כך שאני לא מצליח לראות את הסוף שלה. אני מגיח עוד פעם לשאוף אוויר וצולל מטה. התעלה ארוכה במיוחד ואני כמעט ומאבד את ההכרה, אבל בסוף היא סוטה בחדות הצידה למסדרון וכל המים מתנקזים ממנה. המסדרון חשוך ולח ונראה נטוש. הוא מרוצף דלתות מימין ומשמאל. על הדלת הקרובה אלי ביותר כתוב: חיות ט' אגף מוצצי דם-מפתחות. הלב שלי מחסיר פעימה. הדלת עשויה ברזל מוצק אבל אחרי כמה נסיונות היא נכנעת ונשברת, מאפשרת לי להיכנס פנימה. החדר מלא מדפים עמוסי בקבוקונים זוהרים בשלל צבעים. על כל אחד מהם יש תגיות עם אות ומספר. אני מעיף מבט בבקבוקונים ט' 233, ג'6521 ור'221 אבל משהו אומר לי שאף אחד מהם לא מתאים. לבסוף אני מבחין בבקבוקון סגול עם הכיתוב: ק'1003. הבטן שלי מתהפכת כשאני אוחז בבקבוקון. כעבור כמה דקות אני כבר מגיח מתוך המים ושוחה אל הגדה. "מה זה?" גרייס שואלת. "אני אסביר אחר-כך. אנחנו חייבים ללכת. עכשיו!" אני אוחז בידה ואנחנו הולכים. בדרך, אני לא יכול שלא לחייך. "מה עובר עליך?" היא שואלת. שום דבר לא חומק ממנה. "אני אסביר הכל אחר-כך. תקראי לכולם. אנחנו צריכים למצוא את מחנה המחתרת הכי מהר שאפשר." "אוקי." כעבור כמה דקות, כולנו צעדנו ביער הסבוך, אני בראש, קים ונטליה במאסף.
"לאן אנחנו הולכים?" דניס שואל. "למקום שרוב בני האנוש כמוכם לא יזכו לראות בחיים לא משנה כמה הם יחפשו. בואו נקווה שלא יגרשו אותי בגלל שהבאתי אתכם."