ניסוי ותוצאה פרק 13

אני מנסה להביט יותר מקרוב אבל החגורה מושכת אותי בחזרה אל הכיסא. "מה קרה? ראית איזו בחורה שווה? מה יש לך ראיית על או משהו?" הבחור ממשיך לנג'ס והעצם ממשיך להתקרב. לפי ההערכה שלי הוא יפגע ברכבת בדיוק כשתגיע לקצה ההיפוך שלפנינו. אני ממשיך להביט בעצם המשונה כשפתאום אני קולט הבהוב כחול איפהשהו באזור המרכז. מוזר…זה מזכיר לי את פצצות החשמליות שהיינו משתמשים בהן בשביל לעצור רכבות עם שבויים. רגע! אוי לא…אם הפצצה תפגע ברכבת הרכבת תעצור באמצע ההיפוך וכל בני האנוש ייתקעו אם הראש למטה 2 קילומטר מעל האדמה כשרק מעקה ברזל וחגורה מונעים מהם ליפול. מה אני הולך לעשות? אני יכול כמובן לחכות שהרכבת תעצור ואז להיעלם ולהשאיר את בני האנוש לעצמם אבל..יכול להיות שאני הסיבה לפצצה הזאת ולא משנה כמה אני שונא בנ אנוש אני לא מוכן לקחת את האשמה על מותם. הבעיה היחידה היא שאם אני מציל אותם אני חושף את הזהות שלי וזה אומר שבגללי כל המחתרת תהיה בסכנה ואני עלול למות על המקום. אין ברירה, אני חייב לבחור באפשרות השנייה. הרכבת עולה בהיפוך והפצצה ממשיכה להתקרב…בום! הרכבת נעצרת. כל האורות נכבים ואני ובני האנוש נשארים תלויים מעל האדמה בחושך. אני מתקשה לנשום. הרוח מצליפה בי מכל עבר, מנצלת כל פתח במעיל שלי בשביל להקפיא אותי. הידיים שלי מאבדות תחושה. אני חייב לעשות משהו. אני שולח יד לשחרר את תפס החגורה שלי כשהבחור לידי מביט בי וצועק "אתה מטורף?! מה אתה עושה?!" אני מרגיש את כל העיניים ברכבת נעוצות בי. "בבקשה אל תצרחו." אני ממלמל, עוצם עיניים ומשחרר את החגורה. לפני שאני מספיק ליפול אני תופס משענת של מושב ריק ונתלה ממנה. כל האנשים צורחים או בוכים אבל אני מתעלם ומתחיל להתנדנד ממושב למושב עד שאני מגיע לפסי הרכבת. בקרון האחרון יושבת נערה שנראית בת גילי בערך, אם שיער שחור אסוף לקוקו והרבה איפור. היא נועצת בי עיניים פעורות עם מבט חודר אך לא מפוחד. אני מחייך אליה חיוך חפוז ומתנדנד הלאה. יש לי שלוש דקות בערך עד שהם מאבדים את ההכרה. אני חייב למהר. אני מביט למעלה אל הירח ומתפלל שאיזשהו נס יקרה והרכבת פשוט תשתגר חזרה לתחנת הפתיחה. כמובן שזה לא קורה, אבל משהו אחר כן. אני מרגיש כאילו כל הגוף שלי נעשה חסר משקל. הכל סביבי שוקע בשחור ואני מבין שהעיניים שלי עצומות בכוח. כשאני פוקח אותן, אני מרחף באוויר.