ניסוי ותוצאה פרק שני

כל-כך חשוך וקר! הקור משתק אותי ואני לא יכול אלא לקוות שבאורך קסם יבוא איזה דייג קסום וידוג אותי החוצה או משהו. זה ממש מוזר, כשהסתכלתי פנימה שנייה לפני שזרקו אותי המים נראו צלולים. אולי מיכלים מגיעים ימוק מתחת לפני האדמה ואני שקוע כל-כך עמוק ש האור כבר לא מגיע אלי. אבל הסיכויים שההשערה שלי נכונה הם קלושים. פתאום כל המיכל סביבי רועד וחתיכות טיח צונחות לתוך המים. האוויר אוזל לי. אני חייב לצאת! בום! קול פיצוץ עמום מגיע מבחוץ ואחריו קול ביקוע. חתיכת בטון ענקית שחוטי חשמל נתלים ממנה צונחת ואוטמת את התא. אני מרגיש כאב מפלח את ריאותי ואז כל המיכל נסדק ומתפוצץ ואני צף החוצה מחוסר הכרה. הדבר האחריו שאני זוכר הוא יד מצביעה עלי וזוג ידיים ענקיות מרים אותי בעדינות ונושא אותי למקום חמים ויבש.
*****************
כשאני מתעורר, הדבר הראשון שאני רואה הוא פני נערה בהירים עם עיניים צהובות חודרות וצלקת קטנה וחלקה על גשר האף. "הוא ער" היא אומרת. ברגע שאני שומע את המילים האלה אני מזנק על הרגליים והודף אותה מעלי בתנוחת הגנה. "תירגע." היא אומרת והודפת אותי בעדינות אל המזרן עליו שכבתי. רק עכשיו אני מבין שהרגליים שלי מרגישות כמו ג'לי. "אתה רעב?" היא שואלת. אני מהנהן חלושות. היא קמה מעלי ויוצאת מהאוהל (כפי שהתברר לי.). אחרי כמה שניות היא חוזרת עם קערה ענקית ובתוכה תבשיל שהדיף ריח נהדר של…בקר? "נזיד בקר." היא אומרת. אני, מתוך הרגל לשמוע את שמו של הזר לפני שם העצם שהוא מביא לי הצגתי את עצמי באופן הכי לא חשוד שהצלחתי לחשוב עליו:"נעים מאוד,נזיד פטריות." היא נועצת בי מבט בוחן לכמה שניות ואז שואלת: "אתה מהמחתרת הצפונית?" "כן" אני משיב לה.
"הרשה לי להגיד לך שהשם שלי הוא אימארה ואני לא יודעת מה בנוגע אליך, אבל בשבט שלי לא קוראים לאנשים על שם הנזיד האהוב עליהם." היא מגחכת ומעבירה לי את הקערה. אני מנסה להיזכר בשם שלי: "קונור…נראה לי?" "שם משפחה מאוד מעניין יש לך, מר נראהלי" היא מגחכת עוזבת אותי לבד. אני אוכל את הנזיד ונשכב לישון.