ניסוי ותוצאה פרק שמיני

החייל מביט אלינו ואני כבר חושב להתקיף אבל אז אני נזכר: אני בלתי נראה, אבל אם אני אתקוף אותו הוא עלול להדוף אותי לצללים ואני אחשף. חוץ מזה, אם אני תוקף אני חושף את אימארה. היא לא בלתי נראית. או שאולי כן? קודם כשקפצנו לשיחים שמתי לב שהיא תפסה לי את היד. האחיזה שלה הייתה אמורה להיות חזקה ומכאיבה אבל אני לא הרגשתי אותה בכלל אחרי כמה שניות. כעת אני מביט בה שוב ושם לב למשהו אחר. העור המעורפל שלי יוצר ערפל שמטפס במעלה זרועה של אימארה החבויה מאחורי. לאט לאט דמותה נבלעת בחשיכה ומתכסה גם היא בנצנוצים כסופים עדינים. העיניים הצהובות שלה זוהרות ומהבהבות. גם השיער שלה נצבע לכסף ועכשיו אני מבין עד כמה שאנחנו דומים אחד לשני כשצבעי הגוף שלנו זהים. אני פוער את פי בהפתעה לרגע ואז עולה בראשי מחשבה: אולי זה לא כוח חדש. אולי כל הזמן יכולתי לעשות את זה, אבל בגלל שאף פעם לא ממש נגעתי במישהו במצב הזה לא ידעתי. מפתיע עד כמה שהצלחתי לבודד מעצמי את המצב הזה. החייל לא נראה כאילו הבחין בנו והמשיך הלאה. "אני נשבע ששמעתי מישהו מדבר." הוא אמר. "לא יכול להיות. אין פה אף אחד. בטח זאת סתם הרוח. עכשיו קדימה, תזיז את התחת הענקי שלך ובואו נלך. אנחנו לא אמורים להיות כאן." השיב לו חייל אחר. אני שומע קול צעדים מתרחקים ואני ואימארה יוצאים מהשיח. היא שולחת יד בלתי נראית רועדת ונוגעת בפני. "אתה..מה עשית?" היא שואלת וקולה רועד בפחד. אני נשען אחורה מבועת ומשפיל בחוסר אונים את פני. "קונור! תחזיר אותנו!" היא צועקת אבל אני לא שומע יותר מלחישה. כעת זהו תורי לתפוס ביד שלה ולגרור אותה חזרה אל העצים. אבל אני אפילו לא צריך להגיע לשם. ברגע שאני מעלה בראשי את התמונה של הצללים ואיך שהם יחזירו לאימארה את הגוף הרגיל שלה, היד שלה הופכת פתאום לבעלת משקל והערפל נסוג ממנה ונספג ביד שלי. היא משתחררת מאחיזתי ומתרחקת. "מה זה היה?!" היא לוחשת. "אני לא יודע!" אני קופץ בחזרה אל הצללים. הצבעים הרגילים שלי חוזרים אלי מיד, אבל היא ממשיכה להביט בי כאילו אני עשוי ערפל. "אימארה אני מצטער-" "פשוט תתרחק. אין לך מושג איך זה הרגיש." היא נרתעת מהיד ששלחתי אליה. מבט של חוסר אונים עומד בעיניים שלה והיא נראת על סף שבירה. אני לא מאמין ששוב פישלתי. אני מחזיר את ידי לאחור ובורח משם. אבל אני לא חוזר למחנה. אני הולך בכיוון הנגדי. אני רץ לכיוון המעבדה.